חיפשתי מסרים אישיים, לגלות את סודותיו
הוא לבש סוודר שחור מעל מכנסי ג'ינס בהירים, דהויים, שהיו גדולים עליו. קשה היה להבחין בממדי גופו מתחת לכל השכבות שכיסו אותו. עיניו הירוקות נצצו, העיניים שחסרו לי כל החודשים האלה. הפרופסור המפוזר, צחקתי בליבי. לפתע הוא נראה לי בדיוק כמו שדמיינתי. הצד של רווית. פרק 2 ברומן
בפרק הקודם: רווית התוודעה אל רונן דרך הבלוג שלו, תחילה כקוראת פסיבית ולאחר מכן הם התחילו להתכתב. וערב אחד היא פשוט חיכתה לו ליד ביתו.
בצעדים מהוססים נכנסתי אחריו. חושך קיבל את פנינו, ויכולתי לשמוע אי שם בחלל הדירה יללות של חתול. נצמדתי לקיר, אחזתי בתיק הקטן שהיה מונח על כתפי וחיכיתי. חיכיתי שיהיה אור, חיכיתי שהקור יעבור.
ידו גיששה בביטחון בחיפוש אחר המתג ונתקלה בי. זזתי מעט ואפשרתי לו להדליק את האור. לקח לעיניי מספר דקות להתרגל, ולאחר מכן הן התחילו להתרוצץ במרחבים שניגלו בפניהן. הוא סימן לי בידו להיכנס לדירה והמשיך ללכת לכיוון הסלון. לפי הרעשים הבנתי שהדליק את המיזוג, התיישב וחיכה לי.
"בואי".
אז באתי, אצבעותיי מלופפות סביב התיק. עיניו היו מבוישות קמעה, אבל בחנו אותי. הגברתי את הקצב.
אני, אשה של מילים, ישבתי מולו ושתקתי
"בטח קר לך, להביא לך שמיכה?" לא הצלחתי להוציא מילה ורק חייכתי. אני, אשה של מילים, ישבתי מולו ושתקתי. אולי הקור הקפיא את לשוני, אולי לא ידעתי מה לומר לו עכשיו שאני שם, איתו. שיחזרתי את המונולוג בראשי במהלך כל הנסיעה. היה לי ברור מה אני רוצה לומר ואיך אני מסבירה את הופעתי על מפתן ביתו, אבל נותרתי עם שתיקה רועמת. ככל שהתחזקה שתיקתי כך גברה אי הנוחות שלו. הרגשתי איך החדר גדל ואנחנו מתרחקים זו מזה.
"אשמח לשוקו חם", אמרתי בשקט שלא מתאים לי.
יכולתי להישבע שצחק, אבל כל מה שנתן לי לראות היה החיוך שלו. זה הספיק לי. חייכתי אליו בחזרה, והחדר התכווץ בחזרה לממדיו הרגילים. הוא קם מהספה והלך לכיוון המטבח. עקבתי אחריו במבטי, עכשיו תורי לבחון אותו. גבוה כפי שאמר. שיער קצר שחור, נצמד לעורף ומתפרע. הוא לבש סוודר שחור מעל מכנסי ג'ינס בהירים, דהויים, שהיו גדולים עליו. קשה היה להבחין בממדי גופו מתחת לכל השכבות שכיסו אותו. עיניו הירוקות נצצו, העיניים שחסרו לי כל החודשים האלה. הפרופסור המפוזר, צחקתי בליבי. לפתע הוא נראה לי בדיוק כמו שדמיינתי.
"את יכולה לתאר לעצמך את ההפתעה שלי, נכון?"
הוא התחיל לדבר, המילים הגיעו לאוזניי אט אט מהמטבח והעירו אותי ממחשבותיי.
"אני יכולה לתאר לעצמי".
"הייתי אמור להישאר היום במרכז בכלל, את יודעת?"
לא, לא היה לי מושג. "למה?"
"הישיבה עם המשקיעים התארכה מעבר לתכנון המקורי. מחר אני צריך להיות שם מוקדם בבוקר מסתבר, לישיבה קצרה ולא מתוכננת, אז לא חשבתי שכדאי בכלל לעשות את הנסיעה".
"אז למה חזרת בכל זאת?"
"את יודעת שאני שונא לישון בבתי מלון. גם אם זה לשעות בודדות, אני מעדיף את המיטה שלי. חוץ מזה", הוסיף בטון משועשע, "היית קופאת בחוץ אם לא הייתי חוזר".
צחקתי.
הקשבתי למילים שלו וחקרתי את ביתו. טלוויזיה גדולה עמדה באמצע הסלון, נראה שלא נעשה בה שימוש רב. לא נראה זכר לממיר כלשהו, וזה הסביר לי למה הטלוויזיה משמשת כמדף ותו לא. מתחתיה היו נגן DVD ומערכת כסופה עם מלאי דיסקים לידה ורמקולים מפוזרים בחלל הסלון מכל הכיוונים. סלון חום, מבד נעים, את זה כבר הספקתי לגלות מאצבעותיי שהרפו מן התיק והחלו לטייל על הספה. חייכתי כשנתקלתי בתמונות על הקיר, גם הן לא הפתיעו אותי. אמנים לא ידועים, אם בכלל ניתן להגדירם כך. ציורים מהסוג שניתן למצוא בחנויות של דלית א-כרמל או איקאה. חיפשתי מסרים אישיים, דברים שיגלו לי את סודותיו, אבל לא הצלחתי למצוא ממקום מושבי.
כשאני בבית חדש, אני תמיד אוהבת לעבור על אוסף הדיסקים
שטיח בצבע אדום כהה, באמצע מונח שולחן בצבע חום עתיק. על הכורסה היו מונחים בתפזורת כמה שלטים ועיתון הבוקר שהספיק לעלעל בו לפני שיצא לעבודה. הנחתי את התיק למרגלות הספה והלכתי לכיוון המערכת. כשאני בבית חדש, אני תמיד אוהבת דבר ראשון לעבור על אוסף הדיסקים. לא יודעת בדיוק מה זה אומר, כי לפי האוסף שלי ניתן היה לאבחן לכל היותר נפש לא יציבה, גבולית. בכל זאת, אני נוטה להאמין שהאוסף מגלה משהו על האדם. רכנתי לעבר הערימה שליד המערכת והתחלתי להזיז בעדינות את הדיסקים בשביל להביט בהם. לא הבחנתי כשהצטרף אליי עם השוקו.
"מצאת משהו מענין שם?" קפצתי בבהלה, והוא צחק.
"יש לי לב חלש", חייכתי במבוכה וחזרתי להתיישב על הספה.
"את יכולה להמשיך, אל תתני לי להפריע לך".
"מה יש עכשיו במערכת?"
"פינק פלויד".
חייכתי, נהנית לא להיות מופתעת יתר על המידה.
"חכי שתשמעי, זה לא נורא כמו שזה נשמע".
"אל תגזים, אני מכירה אותם. אני לא כזאת צעירה!"
הוא הסמיק ושתק.
לגמתי באיטיות מהספל החם שהביא, נשענתי לאחור והקשבתי למוזיקה. אמנם אני מכירה אותם, אבל בהחלט יכולה לומר שהם לא היו מופיעים בעשירייה הפותחת שלי, בספק אם בעשרים המובילים. הוא הביט בי, יכולתי להרגיש זאת, העיניים שלו מטפסות במעלה גופי, בודקות כל תזוזה, כל שמץ חיוך על פניי. אני יודעת שהוא חיכה לתשובות, פחדתי לומר שאין לי. נסעתי דרך כה ארוכה בשביל להגיע אליו, למה שלא אספר לו את אשר על ליבי.
הגעתי לאינטרנט כדי לא להרגיש כלום, ומצאתי עצמי מוצפת
כל המחשבות, כל התחושות שליוו אותי במהלך החודשים, כל המערבולת שיצר בתוכי. מערבולות שהיו קשות לי, לא הצלחתי להבין את עוצמתן. הגעתי לאינטרנט כדי לא להרגיש כלום, ומצאתי עצמי מוצפת. למרות שמאיה חברתי ליוותה אותי לאורך כל הדרך, התחושות היו לי מוזרות ולא מובנות. פחדתי לסמוך עליהן, הרי הכל וירטואלי. איך זה ייתכן בכלל?
"רציתי לראות אותך", אמרתי לבסוף.
"למה?"
"לא יודעת, התעוררתי היום בבוקר עם התחושה הזאת, היא לא עזבה אותי במהלך כל היום עד שחזרתי מהעבודה. הבטתי בשעון, חשבתי כמה דקות, התארגנתי, ירדתי בחזרה לאוטו ונסעתי לכאן. מאז אני מחכה, קפואה".
"לא ענית לי אם את רוצה שמיכה".
למדתי להכיר אותו במהלך החודשים שחלפו, בעיקר את השתיקות שלו בין המילים. לא יודעת מהיכן מצאתי את הכוחות לומר את שאמרתי, אבל ידעתי שהוא עדיין לא שם. אני זו שמוכנה לרגע הזה, עד כמה שניתן, כבר מהבוקר. הוא רק עכשיו מתרגל אליו. נלך בקצב שלו, אמרתי לעצמי.
"כן", אמרתי, והוא הושיט לי את השמיכה. לשבריר שניה אצבעותינו נפגשנו בפעם השניה לאותו ערב. המגע היה שונה. האצבעות היו חמות, המבטים הצטלבו, ונדמה היה שאפשר לחתוך את המתח בסכין. הרפיתי ממגעו והתכופפתי לחלוץ את נעליי. באמצע הדרך נעצרתי והרמתי מבטי אליו, "אפשר?"
"תרגישי בבית". מעולם לא היה מקום שרציתי להרגיש בו בבית כמו שם, בביתו.
לא דיברנו עלינו. בעצם לא היה "עלינו"
מאותו רגע השיחה בינינו זרמה. אף אחד מאיתנו לא חזר לשאלות שלא קיבלו מענה, פשוט המשכנו הלאה. מחוגי השעון קפצו בלי ששמנו לב אליהם. כל מה שראינו היה זה את זו. ישבנו זה מול זו, אני מכוסה בשמיכה ורגליי מקופלות הצידה, או משולבות לישיבה מזרחית. הוא רגע אחד הוא רוכן קדימה אליי, רגע אחר נשען לאחור. כל פעם שכף ידי נגעה במקרה בגופו, תוך כדי דיבור, הרגשתי את המתח שנבנה בינינו. המגע המקרי, שהיה שזור בכל הערב, פעם הוא ופעם אני, לווה במבט אחר, מבט של תשוקה ומשיכה.
לא דיברנו עלינו, בעצם לא היה "עלינו". דיברנו עליו, עליי ועל החיים. אם יש דבר אחד שאנו דומים בו, זה היכולת לדבר בלי לומר דבר בעצם. אבל אנחנו גם מספיק מכבדים זה את זו בשביל לדעת שאין טעם להעיק עם שאלות, כשזה יוצא זה יוצא - ולא דקה לפני. הוא לא סיפר לי על הגירושים שלו ואיריס, אני לא סיפרתי לו שאני בורחת מהחיים ולמה. אבל הצלחנו להשלים הרבה מאד פערים, בקורות החיים שלנו: העבודה, התחביבים, הלימודים, המשפחה, החברים ומעט חוויות ילדות משעשעות. כל הנושאים שנוגעים ולא נוגעים.
התחלתי להרגיש את העייפות משתלטת עליי, נאבקתי בתחושה. אין הבטחות למחר, שנינו ידענו, יש רק את כאן ועכשיו. הוא הביט בי, שאל אם אני עייפה. שומעת את קולי אומר שאולי באמת הגיע הזמן שאסע. הוא נעלם רגע במסדרון המוביל לחדרים וחזר אחרי כמה דקות עם טי-שירט גדולה בידו. הבטתי בו, שואלת בלי מילים.
"אולי תשני כאן הלילה, מחר יום שישי. אני לא רוצה שתחזרי עכשיו הביתה. כבר מאוחר, חשוך ואת עוד דקה נרדמת כאן על הספה", אמר.
עיניי ננעצו בחולצה שהביא, לא יודעת מה לומר, לא בטוחה בדבר, רוצה לישון ורוצה להישאר ערה. לא רוצה ללכת, מפחדת לישון איתו. והוא, כאילו קרא מחשבותיי, הרגיע אותי ואמר שהוא יילך לישון בחדר השני, של הילדים.
הרגשתי אז את מה שהרגשתי למן היום הראשון איתו - המילים שלו שמלטפות את גופי ומנגנות עליו. הבטתי בו וראיתי אותו כאילו בפעם הראשונה באותו ערב.
הוא הוביל אותי לחדר השינה, שנראה גדול ומפחיד. הדליק את האור, את המזגן, הראה לי את המקלחת והשירותים.
"לילה טוב רוית", לחש.
"לילה טוב רונן", השבתי בלחישה משלי.
הוא הסתובב לאחור, סגר את הדלת והשאיר אותי לבד. אותי ואת המחשבות.
הצד שלו
