שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    די, כבר לא מצחיק אותי להיות בודד
    אמנם יש לי הרבה חברים והרבה ידידות, שממלאים את החללים הגדולים, אבל יותר מדי פעמים מגיע הערב הזה שכולם יוצאים בזוגות ואתה נשאר לבד, או הולך לאכול גלידה עם זה שבמקרה חברה שלו עסוקה. משבר בדידות

    אני מהבודדים. אני כבר מספיק זמן בלי בת זוג כדי להיות בסטטוס הזה. כן, יש לי הרבה חברים והרבה ידידות, שממלאים לי את החללים הגדולים של הבדידות, אבל יותר מדי פעמים מגיע הערב הזה שכולם יוצאים עם בני הזוג ואתה נשאר לבד, או מקסימום הולך לאכול גלידה עם זה שבמקרה חברה שלו עסוקה.

     

    באותם ערבים, נראה כאילו אתה מנהל מאבק הישרדות על מנת לשמר את חיי החברה שלך, סוג של התכחשות לזה שאתה באמת לבד. לא משנה כמה חברים יש לך, בבת אחת כולם עסוקים בשלהם, ולצאת לבד למקום פומבי זאת פדיחה.

     

    מאז ומתמיד התייחסתי לבדידותי ולחוסר מזלי בדייטים בבדיחות הדעת. הייתי צוחק על הסיבה הדבילית שבגללה לא יצא הפעם, החל מהסיבה שבגללה נפגשנו מלכתחילה (שוב שידכו לי את הפחות מוצלחת שבחבורה) ועד לסיבה שבסוף לא קרה כלום (כי התחלתי עם בחורה לסבית ליד חברתה). היו לי כמה דייטים שהובילו לשום מקום, וכמה מהם היו הזויים במיוחד. בינינו, זה היה בידור מדרגה ראשונה, כי ראיתי מה קורה לאחרים שנכנסים לדיכאון מהבדידות שלהם ולא רציתי להיות כמוהם. אם כבר לבד, אז שיהיה בכיף.

     

    "מה, שוב זה קורה לי?"

    אבל לאט לאט, זה נהיה פחות ופחות מצחיק. בהתחלה חשבתי שהדברים מתחילים לחזור על עצמם, "מה, שוב זה קורה לי?" ומה לעשות ששידור חוזר פחות מצחיק מהפעם הראשונה. עד אותה הפעם שישבתי בפאב עם חברים בעירי הקטנה. ישבה לידי קבוצת אנשים שלי ולהם אין דבר במשותף. כשהקבוצה קמה ללכת, אחת הבנות ניגשה אלי ולחשה לי באוזן "השיחה שלכם היתה ממש סקסית" והשאירה לי את הטלפון שלה על מפית נייר. למחרת, כמו כלב טוב, חייגתי את המספר והגעתי לתא קולי. טלפון אחד אחרי כבר ענה לי איזה בחור, שכמובן לא ידע על מה אני מדבר. למזלי הוא לא בודק הודעות בתא הקולי, אבל בכל זאת ביקשתי ממנו שיתעלם. המחשבה הראשונה שלי היתה "זה עוד לא קרה לי", והתכוונתי לצחוק – אבל לא יצא כלום. הייתי ממש צריך להכריח את עצמי, להשתמש בכל כוח שיש לי רק כדי להוציא איזה גיחוך קל. או שלא הבנתי את הבדיחה, כנראה כי היא היתה על חשבוני, או שזה באמת כבר לא מצחיק.

     

    כך או אחרת, משם הכל כבר התחיל להדרדר. שמתי לב ביותר ויותר מקרים, כשדברים לא קרו כמו שקיוויתי שיקרו, במקום לצחוק פשוט חשבתי לעצמי "די, חאלס" ובנפנוף יד פשוט סגרתי את הנושא, בלי בדיחות ובלי לספר לחברים. אם אותי זה לא מעניין, למה שזה יעניין אותם? החלטתי שחברי ישמעו על מעלליי רק כשבאמת יהיה מה לספר. איזו שתיקה ארוכה זאת היתה.

     

    כמה עצוב נשמעתי כנראה באוזני אלו שהקשיבו לי

    אבל חבר שלא מזמן נפרד מזוגתו החליט להפוך אותי לזה שהוא מספר לו הכל. זאת אומרת שכל פעם שהוא מתחיל עם מישהי בפאב, ברחוב, באוטובוס, באינטרנט, עם מספר או בלי, עם תמונה או בלי, עם דייט או בלי דייט, הוא מספר לי מה היה. ב-99% אחוז מהמקרים לא היה לו כלום, אבל לפחות היה לו אחוז אחד, שזה אחוז אחד יותר ממה שהיה לי באחרונה. באמת שיהיה לו לבריאות, אבל לא מתחשק לי לשמוע, בעיקר בגלל שאני שומע את עצמי בקולו ובדמותו, וכמה עצוב נשמעתי כנראה באוזני אלו שהקשיבו לי עד היום.

     

    ביום אחר אני לפתע פוקח עיניים, מסתכל על ידידותיי הטובות שאני אוהב מכל הלב ונזכר שמה שבאמת אני מחפש וצריך נמצא כל הזמן הזה מתחת לאף שלי, אבל מחוץ להישג ידי. למה? כי אנחנו כבר ידידים והן לא רוצות אותי בצורה אחרת. למרות שאין חדש תחת השמש, בור הידידוּת חזר לתסכל אותי בשנית.

     

    בור נוסף שנפלתי אליו הוא הנואשוּת: יצרתי קשר עם מישהי מהעבר, מתחילת הטיול שלי בחו"ל, ליתר דיוק. היחידה שעוד היה לי איתה איזה משהו אמיתי. שנינו כבר היינו בארץ ולא דיברנו כמעט שנה, אבל הייתי כל כך מיואש שלא היה לי אכפת מאי הנעימות. אמרנו שאחרי תקופות המבחנים של שנינו נקבע להיפגש, אבל זה נשאר רק בדיבורים.

     

    בצעד נואש נוסף פניתי לאינטרנט, המקום השנוא עלי. כתבתי אין סוף מחמאות ודקלומים לעשרות בנות, וכשלא היה לי מה להגיד, פשוט הייתי שואל לשלומן. אחוז התשובות שקיבלתי בחזרה היה כל כך נמוך (חלק מהבנות אפילו לא טרחו לקרוא את ההודעה או לבדוק ממי הגיעה), שכבר ביקשתי מבעלי האתר לבדוק אם אין איזה באג במערכת. באותו הזמן בעולם האמיתי אנשים כבר התייאשו מלשדך לי ועברו לשדך לאחרים.

     

    יותר ויותר אלבומים קודרים מצאו את דרכם למערכת שלי

    פס הקול של החיים שלי השתנה. יותר ויותר אלבומים קודרים מצאו את דרכם למערכת שלי. אלבומים גדולים כמו Kid A ו-Amnesiac של רדיוהד, או Sea Change של בק. אלבומים שתמיד מזכירים לי שאני לא היחיד שרע לו בעולם. צרת רבים, נחמת טיפשים.

     

    בשלב זה כבר חשבתי שאני פשוט בתקופת יובש ארוכה במיוחד. גם בודדים ובודדות אחרים אמרו לי שלא לדאוג, לכולם יש תקופות יובש כאלו לפעמים ובאמת שהשתדלתי שלא לדאוג. היובש התארך והתארך והפך לו אט אט לייאוש.

     

    גם לייאוש הייתי כבר רגיל, אבל חוץ ממיואש נהייתי חרמן יותר מאי פעם. אף פעם לא היה לי גל כזה של חרמנות. הרגשתי כמו שד מיוחם. כל איבר נשי קטן שזז הדליק אותי. כל בחורה שראיתי דמיינתי ברוחי איך אני "מפרק לה את הצורה", ביטוי שאף פעם לא האמנתי שאשתמש בו. ידידות שלי מרסנות אותי ומזכירות שאנחנו רק ידידים. הלילות נהיו ארוכים וקשים, ובימים פשוט שום דבר לא קורה.

     

    עם שתי ידיים על הראש זעקתי "די!!!! לא יכול להיות עוד לבד!!!". זה היה רגע השבירה.

     

    עכשיו, כשאני בתחתית, צריך לחפש את הדרך למעלה. בסדרת התייעצויות איטית ומייגעת עם חבריי הזוגיים, כולם הגיעו למסקנה אחת בלבד - הסיבה האמיתית שאני לבד היא "כי אתה לובש סנדלים כל הקיץ". ומה קורה בעונות הנעליים?

     

    "אה... זה, כי אתה חסר מזל".

     

    גם מהם לא מגיעה הישועה. כבר שבועיים שאני לא מסתדר עם בדידותי, היא מרה לי בפה וכואבת לי בביצים. שבועיים שאני במשבר בדידות, שבועיים שאני מחפש דרך לצאת ממנה ועדיין לא רואה עתיד ורוד באופק.

     

    בסופו של כל יום שעובר אני פונה למקום היחיד שלחסרי התשובה יש לפנות – לאמונה. האמונה שיום יבוא והכל יסתדר, שהכל לטובה. האמונה שהפתרון לבדידותי, אותה הבחורה שתשים קץ לימים הנוראים, תבוא מהכיוון הכי פחות צפוי. האמונה שזה פשוט יהיה יום נפלא. בדבר אחד אני בטוח - את האמונה הזאת, שום משבר לא יקח ממני.

     

    האימייל של א.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כשאני בתחתית, צריך לחפש את הדרך למעלה
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים