חבר של החברה של החבר שלי
או החברה של החבר של החברה שלי. או החבר של החברה של החבר של החברה... טוב, לא חשוב. לרגל סוף עונת החגים והארוחות, קבלו טעימה מהטור האישי של דניאלה לונדון-דקל, שמתפרסם באופן קבוע בעיתון "לאשה"
דניאלה לונדון-דקל היא מאיירת, כותבת וקומיקסאית וגם קריקטוריסטית פוליטית (ב"הארץ"). היא אמא של "חמודי" ושל שלושה נוספים. מזדקנת, לדבריה, בתל אביב. כותבת את "אחת משלנו", הטור שלה בעיתון "לאשה", כבר שמונה שנים.
- ספיישל טורים אישיים - הכותבים של עיתון "לאשה" מתארחים באתר:
אורנה ננר , איילת שני, עמוס אלנבוגן
הבת: שי הציע לי חברות.
אני: מה את אומרת!
הבת: כן. בהפסקה.
אני: אבל חשבתי ששי אוהב בכלל את נוגה.
הבת: פעם הוא אהב אותה. ביום חמישי.
אני: אה.
הבת: אבל עכשיו כבר לא. עכשיו הוא אוהב אותי. את נוגה הוא רק מחבב.
אני: שמה זה אומר?
הבת: שזה פחות. אותי הוא גם מחבב וגם אוהב. כאילו הכי.
אני: זה מה שהוא אמר לך?
הבת: לא לי. ליונתן, שאמר את זה לגילי.
אני: וגילי אמרה את זה לך?
הבת: כן. והיא גם הציעה לי חברות.
אני: גילי הציעה לך חברות? אבל אתן חברות.
הבת: לא שהיא תהיה חברה שלי - ששי!
אני: אה, הבנתי. גילי הייתה השליח. שי שלח את גילי לשאול אותך אם את רוצה להיות חברה שלו?
הבת: כן!
אני: נו.
הבת: אז זהו, אז הסכמתי.
אני: מה זהו? תפרטי. מה אמרת לו?
הבת: בהתחלה אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה ואחר כך אמרתי שכן.
אני: ובאמת חשבת על זה?
הבת: כן. מאוד.
אני: אבל אם את אוהבת אותו, מה היה לך לחשוב?
הבת: אז זהו. שבהתחלה, כשהתחלתי לחשוב, לא ידעתי אם אני אוהבת אותו.
אני: אה.
הבת: אבל בסוף החלטתי שכן, שאני כבר לא אוהבת את יונתן.
אני: אה, הבנתי.
הבת: אולי רק מחבבת אותו. כמו ששי את נוגה. חוץ מזה, יונתן לא היה מציע לי חברות בחיים. הוא אוהב בכלל את גילי.
(איור: דניאלה לונדון-דקל)
אני: תני לי שנייה להבין. מה שאת מסבירה לי זה שהסכמת להיות חברה של שי בגלל שעם יונתן זה נראה לך חסר סיכוי?
הבת: לא!
אני: אז מה?
הבת: בגלל שחשבתי על זה והסכמתי לו.
אני: האמת, אולי את צודקת. אולי זה יותר בריא ככה. עדיף שתאהבי את מי שאוהב אותך מאשר את מי שלא. יש אנשים שמבזבזים חיים שלמים על אהבה חסרת סיכוי...
הבת: לא הבנתי.
אני: לא חשוב. העיקר, את שמחה שיש לך חבר?
הבת: כן, זה כיף.
אני: ועוד כזה חמוד!
הבת: איך את יודעת שהוא חמוד?
אני: כי אם את אוהבת אותו והוא אותך - אז הוא חייב להיות חמוד.
הבת: הוא דווקא קצת מרביץ.
אני: מרביץ?!
הבת: כן. אבל רק לבנים. לבנות לא.
אני: מי זה ההורים שלו?
הבת: אמא שלו שמנה ואבא שלו אני לא ראיתי.
אני: מה הם עושים, אני מתכוונת.
הבת: לא יודעת.
אני: אז תבררי. תשאלי אותו.
הבת: אני לא יכולה לשאול אותו.
אני: למה?
הבת: כי אני לא מדברת איתו.
אני: מה זאת אומרת את לא מדברת איתו?
הבת: אוף, אמא, את לא מבינה כלום. ככה זה. כשבן נהיה חבר של בת אז הם לא מדברים.
אני: באמת?
הבת: כן, כי מתביישים.
אני: אז מה עושים חברים בגיל שלכם?
הבת: מה זאת אומרת?
אני: מה זה אומר שאתם חברים? איך זה בא לידי ביטוי?
הבת: אממ... אם נגיד נשחק אמת וחובה פעם באיזה יומולדת, אז אני אגיד אותו והוא יגיד אותי, הבנת?
אני: וזהו?
הבת: כן. בערך.
אני: טוב, אז אם אין ביניכם יחסים, לפחות אני לא צריכה להיות מודאגת שהתאהבת באלפרון...
הבת: מי זה אלפרון?
אני: לא חשוב, כלום. מזל טוב, מתוקה שלי. תתחדשי.
הבת: תודה.
אני: רק שאני לא בטוחה שהבנתי בשביל מה את צריכה את כל זה.
הבת: מה זאת אומרת?
אני: בשביל מה את צריכה את שי בתור חבר אם ממילא אתם לא עושים כלום?
הבת: אממ... כי אולי יונתן יקנא? יכול להיות?
וכך נבטה לה לראשונה המניפולציה הנשית.
