שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    גווילין: אצבעות של שלווה
    חבל גווילין שבדרום סין אמנם הולך עם הקידמה, אבל ההרים הזקופים והצרים, שמזכירים אצבעות מושטות אל על, לא השתנו כבר מיליוני שנים. גילי חסקין מבקר פעם נוספת במקום שהכתובים הסינים מתארים כ"יפה ביותר בעולם"
    כבר לפני שלושה עשורים, הרבה לפני שנבקעו הסדקים בחומה הסינית, שמעתי על גווילין (Guilin). הרבה לפני שחלמתי לסייר בארץ הדרקון הצהוב, ראיתי תמונות וציורים של הרי גיר מחודדים, שתהליכי בליה עיצבו כפסלי ענק. אני זוכר בבירור הרים ירוקים מתרוממים אל הערפל ואיכרים נושאי אסל ודליים פוסעים שם בשדות אורז ירוקים, כמו עצר הזמן מלכת.

     

    עם הזמן הפך גווילין לאחד האתרים המתויירים ביותר בסין, ועם זרימתם של מיליוני סינים המטיילים בארצם בעשור האחרון, ייתכן והמקום יתחרה על התואר "המקום הפופולרי ביותר בעולם".

     

    המגיע מצפון סין, מכיוון נהר היאנגצה, דרומה, אל המחוז העצמאי גואנגשי (Guăngxi), ימצא עצמו צופה אל עמודים זקופים. חלקם נראים כאצבעות גרומות המושטות אל-על או קמוצות לאגרופים, ואחרים כגושים מעוגלים מגיר אפרפר, המתרוממים בתלילות מעל פני הקרקע.


    שדות אורז מוריקים בגווילין (צילומים: גילי חסקין)

     

    ככל שמדרימים מתחלפים הצבעים מצהוב-אפור לירוק רענן של איזור חקלאי דשן, ועמודי הגיר מתכסים בצמחיה סובטרופית צפופה. לעיני המבקר נפרש נוף של שדות אורז מוריקים תעלות מים צרות, נחלים ונהרות הממלאים את המשטחים שבין אצבעות הגיר. הנוף מוכר מחלק נכבד של הציורים הסיניים, בהם נראים חקלאים, עצים וסירות-דייגים על רקע של הרים מאורכים – ספק נטועים בקרקע, ספק מרחפים באוויר – הריה של גווילין.

     

    טופוגרפיה מוזרה

    בדרומה של סין, מתרוממים פני הקרקע בהדרגה מחוף ים סין הדרומי לכיוון צפון וצפון-מערב, עד שהם מגיעים לשיאם בהרי נאנלינג (Nanling). הרי גווילין הם חלק משרשרת הרי נאנלינג, המהווה את גבולו הצפוני של האזור, ומפרידים בין תחום אגן הניקוז של נהר הפנינה (האן ג'יאנג) בדרום, לבין איזור היאנגצה – ליבה של סין, שמצפון לו.

     

    לפני כ-300 מיליון שנה (תקופת הקרבון), היה האזור שקוע בקרקעית הים. לחצים פנימיים מתחת לקרום כדור הארץ גרמו להתרוממותו, ומשנחשף החלו כוחות הבליה לכרסם בו. התקופות הממושכות של הבליה יצרו עמודונים וחתרורים, פלגים הנעלמים בהרים והופכים ליובלים תת-קרקעיים והרים שסדקים מעוגלי ועמוקים חורצים אותם.

     

    היער הריחני

    העיר גווילין שוכנת בצפון מחוז גואנגשי, מרחק 360 ק"מ מצפון-מערב לקנטון. זו אינה עיר יפה, אך ייחודה הוא בפיזורם של בתיה, חסרי תואר והדר כשלעצמם, בין הגבעות הזקופות. השם "גווילין" הוא צירוף המילים "גווי", שפירושה עץ קסיה, ו"לין" – יער. בשלהי חודש אוקטובר מלאה העיר בריח הפרחים הצהובים-לבנים של עצי הקסיה.

     

    מחוז גואנגשי הפך לראשונה לחלק מסין בשנת 214 לפני הספירה, כאשר צבאה של שושלת צ'ין, זו שאיחדה את המדינה ונתנה לה את שמה בפי אנשי המערב, הצליח לחדור לדרומו של המחוז ולפגוע משמעותית באוטונומיה של בני דזואנג. אלו, סיגלו במהלך השנים את תרבותם של בני שושלת ח'אן הסינית והפכו למעשה לחלק מהאומה.


    סירות דיג במנוחה

     

    בחלקים הצפוניים של המחוז, המצב היה מסובך יותר, בני השבטים יָאוּ ומְיָאוּ, שחיו באזורים ההרריים, שלא חדלו מלהתעמת עם הכובשים, עד לפתחה של המאה העשרים. בדיעבד, הפכו בני השבטים "עושי הצרות", לאחד ממוקדי המשיכה העיקריים של המחוז, בנוסף לנוף יוצא הדופן.

     

    גווילין גופא נוסדה בתקופת שושלת צ'ין והתפתחה כמרכז בתקופת כריית תעלת לינג (214 לפני הספירה), שקישרה בין נהר הפנינה שבדרום לבין הינגצה. לקראת סוף המאה ה-14, בתקופת שושלת מינג, הפכה גווילין לבירת המחוז וירדה מגדולתה רק עם העברת הבכורה לננג'ינג שבדרום.

     

    עד המאה ה-20, היה איזור גווילין נחשל למדי. בסוף שנות ה-20 של המאה, כאשר שלטו באזור "קליקת גואנגשי"; ניצני המפלגה הקומוניסטית בסין והסובייט הסיני הראשון – שהיוו את האופוזיציה העיקרית לצ'אנג קאי-שק והקואומינטנג (מפלגת העם הלאומנית) – החל תהליך המודרניזציה בו.

     

    בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה היתה גווילין מעוז קומוניסטי. אז גדלה אוכלוסייתה מ- 100,000 למיליון נפש. בשנים 1945-1937 היא היוותה מרכז תרבותי חשוב, כתוצאה מכך ברחו אליה פליטים משכילים מאימת היפאנים. מאז כינון הרפובליקה בשנת 1949 מספר התושבים יורד בהתמדה.


    עמודים זקופים. ספק נטועים בקרקע, ספק מרחפים באוויר

     

    מחוץ לעיר

    במשך דורי דורות, היללו הסינים חובבי הטבע את הדרה של גווילין, ובכתובים רבים כינו אותה כ"מקום היפה ביותר בעולם". האמת פחות זוהרת. בעבר הלא רחוק, הייתה העיר גווילין, גוש צפוף של מבנים בסגנון סטליניסטי, שהזכיר להפליא שיכונים מכוערים שנבנו במזרחה של אירופה. התמונות שפורסמו בברושורים לתיירים, נלקחו ברובם מינאנגשו (Yangshuo) הסמוכה.

     

    ואולם, בעשור האחרון התנפלו פרנסי העיר בחדווה על האפשרויות הגלומות בתיירות, והוסיפו לתפאורה האטרקטיבית של הצוקים, גם פגודות יפות, קישטו
    אותו בנורות צבעוניות המהוות את הפנטזיה הסינית בדמיונו של איש המערב. כמו כן, ניקו אגמים קיימים, כרו תעלות המשמשות לשייט ויוצרות ווריאציה אוריינטלית של ונציה. אם לא די בכך, הפיקו יזמים מוכשרים, מופע מהוקצע להפליא עבור תיירים, הנקרא "Dreams like". המופע, שמרבית הצופים בו הינם תיירים סיניים, מציג יכולות פנטסיות של ריקוד, גמישות, עיצוב ותאורה ויוצר אפקט חווייתי מצמרר ממש.

     

    בניגוד לגווילין העיר, האזור שמסביבה עשיר ומגוון. ליד העיר מצויה מערת נטיפים מרשימה. "גבעת חדק הפיל" נמצאת על גדתו המערבית של נהר הלי. זהו צוק גדול השולח "רגל", והמזכיר בצורתו פיל השותה מן המים. הפגודה הנמצאת בראשו של הצוק היא נקודת תצפית אל הנהר, בתי העיר והצוקים הסובבים אותה. ולאחר מנה משכרת של נוף ממרומי הצוק אפשר לרדת בשביל אל המערה שיוצר "חדק" הפיל.

     

    בגבעות פובו (Fubo), אף היא ממערב לנהר, יש מערה יפה ובה כ-200 פסלי בודהה. האגדה מספרת שפובו היה גנרל משושלת האן (206 לפני ספירה – 220 לספירה). באחת המלחמות עמד בראש הגבעה וירה בצוק חץ, שניקב סלע והמשיך לעיירה יאנגשו שבדרום.


    תיירים יש בעיר, בכפרים עדיין מתבססים על חקלאות

     

    גם גבעות אחרות נקראות בשמות ציוריים כמו "גבעת ערימת המשי", או "גבעת פריחת האפרסק". מערת לודי-יאן (Ludi Yan) שנויה במחלוקת. זוהי מערת נטיפים שזכתה לשם הרומנטי "מערת חליל הקנה", שמכשיריה לביקור, לא הסתפקו בנטיפים ובזקיפים מעשי ידי הטבע, אלא האירו אותם בשלל צבעים, פסיכודליים לטעמי.

     

    לא כולם שותפים להסתייגות שלי. היו שטענו כי הנטיפים והזקיפים, המוארים באור יקרות, הזכירו להם חוויות מספרו של ז'ול וורן "מסע אל בטן האדמה". האטרקציה הגדולה ביותר, לטעמי, בסביבת בעיר גווילין היא גבעת Yao shan, אליה עולים ברכבל ונשקפת ממנה תצפית עוצרת נשימה.

     

    אחת החוויות האולטימטיביות שמספקת גווילין הינה שייט על נהר הלי ג'יאנג, אל יאנגשו הנמצאת במרחק של כמה שעות משם, תלוי במצב המים. זהו קטע מרהיב שאורכו 83 ק"מ והוא מספק למטייל אין ספור של זוויות ראויות לצילום. שיר סיני בן אלף שנים מתאר את הנוף בצבעים מוגזמים מעט: "הנהר כמו סרט מלמלה ירוק, ההרים כמו סיכות ראש מאבן חן כחולה". משוררים, דרכם להגזים; משוררים סיניים, מגזימים עוד יותר, אך עדיין, ישנן שם פסגות מחודדות ומעוגלות וכמעט מרובעות, הצמחייה הטרופית ירוקה ורעננה, לגדת הנהר חורשות במבו ולאורכו חיים שלווים וקשים של איכרים, רועי אווזים ודייגים, הנעזרים בקורמורנים.

     

    אחד הצילומים הנפוצים בנהר הלי הינה רפסודה מאורכת, שאולתרה מכמה גזעים, דייג, המבוסס במי אפסיים ומספר קורמורנים שטבעת הדוקה לצווארם. "שלושה אוצרות צריך הדייג הסיני כדי להיות מאושר" – מספרים בגווילין – רפסודת במבוק, רשת דייגים, ו...קורמורנים. לקריאת ה"בוס" קופצים העופות למים, תופסים דג שאינם יכולות לבלעו, בשל צווארם החסום, וחוזרים לדייג עם שללם. זה מחלץ את הדג מפי העוף, מכבד אותו כ"פרס ניחומים" בדגיג או בחסילון, והקורמורן יוצא שוב לדיג.

     

    יאנגשו

    במרחק של כשעה וחצי נסיעה דרומה מגווילין, שוכנת העיירה יאנגשו, שהפכה בשנים האחרונות ליעד תרמילאים מרחבי העולם כולו. לעניות דעתי, השייט מגווילין עד יאנגשו ארוך מדי. האפשרות הטובה והמעניינת ביותר, היא לא להגיע ליאנגשו, אלא לרדת בשיפינג (Xingping), כעבור שלש שעות שייט בלבד. שם לצאת לסיור בשוק, לנוח ואולי לצאת לשייט בסירה מקומית קטנה, המאפשרת מבט קרוב יותר אל חיי הנהר.

     

    מי שמתעקש לחוות את סין של פעם, מבלי להרחיק נדוד, יכול להציץ אל העיירה דאשו (Daxu), שסמטאותיה ובתי העץ שלה עדיין שומרים על צביון העבר. גדאי להזדרז ולהגיע, טרם שהדחפורים יעקרו את פניני הארכיטקטורה הללו ויחליפו אותם במפלצות בטון.


    שיט על נהר לי ג'יאנג

     

    יאנגשו הסתגלה מזמן לנוכחותם של התיירים: יש בה שוק גדול, ובבתי הקפה והמסעדות מוכרים פנקייקים, ביציות, מיצים ושאר מאכלים שיתאימו לחיך המערבי. כבר בביקורי הראשון שם, בסתיו 1987, נראה היה שמשהו משתנה בסין. גם הילדים שביקשו סוכריות מהתיירים לא נהגו כך שלוש שנים קודם לכן. כאן ובמקומות רבים אחרים קיימת תחושה של עולם הולך ונעלם. נראה שהאנשים כאן עוברים מהר מדי לדפוסי חיים מערביים, לא תמיד משתלבים בהם, ולעיתים מאבדים את זהותם בין העולמות.

     

    בינתיים חלפו עשרים שנה, יאנגשו התמלאה בחנויות גדולות, בבתי מלון ובנחשולי תיירים הצובאים על רחובותיה בתום השייט, רק לעת ערב, כשההמונים בים לבתי המלון שבגווילין, חוזר המקום לשלווה יחסית, שעדיין רחוקה מימי התום של פעם.

     

    גם ליאנגשו היצע של גבעות תצפית משלה. הידועה מכולם היא יואליאנג שאן (Yueliang Shan) , "גבעת הירח" שמדרום לעיר. זו גבעה גירנית בצורת מחט עבה, שבקצהָ חור בצורת ירח. גרם מדרגות תלול מוביל אל פסגתה של גבעת הירח והנוף הנשקף ממנה משכר חושים ממש. עיגול מלא, 360 מעלות של גבעות באינסוף של צורות וצבעים.

     

    היזמה החופשית חוללה ביאנגשו פלאים או שמות, לפי השקפת המטייל. במקום צצו יזמים המפעילים סיורים ברפסודות, באבובים, באופניים ובמכוניות הממונעות בחשמל. כוריאוגרפים מוכשרים יצרו הופעה הנקראת קסם על המים, חוויה מרטיטה של פעלולים באור, צבע ותנועה, כאשר כרקדנים משמשים דייגים בני המקום, והעיקר הוא התפאורה הטבעית: הרים מיוערים, שמים זרועי כוכבים וקרני אור המלהטטות בנוף.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נהר לי ג'יאנג
    צילום: גילי חסקין
    גווילין. שדה אורז
    צילום: גילי חסקין
    נוף מקומי
    צילום: גילי חסקין
    שימו לב לגבעות מאחור
    צילום: גילי חסקין
    מומלצים