פיצה עירקית וברווז מלנכולי

החגים עברו עלינו לאט ובארץ. אווירה מלנכולית משהו תפסה אותי - מעט עננים בשמיים, שעון חורף שגורם לך להירדם בארבע אחה"צ ומהדורות חדשות שגם לא היו משהו - תיבת התהודה האנושית ששמה פברוטי הלכה לעולמה. בישלנו פסטה לזיכרו. שמנו ברקע בווליום הולם את האיש ששר בקול הפותח שערי שמיים על סורנטו והזלנו דמעה חרישית. "זה מהבצל", הסברנו לקטנה. האמת, גם הפסטה לא יצאה משהו. מאחר שכבר נכנסנו למצב רוח של עצב, נזכרנו בשני הטרובדורים הישראליים שהלכו לעולמם: אריק לביא, מחייך חיוך זדוני ושר על אהבה ויין ויוסי בנאי, אללה ירחמו, שר את "ערב עירוני". הערב באמת ירד, ואנחנו הלכנו לישון במצב רוח עגמומי משהו.

נ.ב.

שכחתי להוסיף שכל החבר'ה נסענו אל מעבר לים לכל תקופת החגים. הם יאכלו וישתו כדת וכדין ואני אוכל את הלב בשקט, למרות שהרופא ביקש ממני לוותר על אכילת חלקי פנים (כולסטרול, אתם יודעים). בחג אגב, אירחנו קרובי משפחה של אישתי, שעשו את כל הדרך מניו יורק על מנת להיות איתנו. הם שומרי כשרות. אבל בעזרת קצת רצון טוב והרבה קניות, התגברנו.

ברווז מלנכולי

המתכון הזה שיקף את מצב רוחי באותו יום.

המרכיבים (4 מנות):

1 ברווז במשקל 2 ק"ג

1/2 כוס שמן זית

1 כף חרדל

1 כף דבש

2 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי מגורד

1 כפית רוטב סויה

8 שיני שום כתושות

תימין

אופן ההכנה:

1. כל הרעיון, חברים, זה להבריש את הברווז מעל ומתחת לעור בתערובת. פשוט על ידי דחיפת האצבעות מתחת לעור ובתנועות של עיסוי להחדיר את המשרה פנימה.
2. הברווז ינוח כשעתיים במקרר, ובינתיים נחתוך 4 תפוחי אדמה ו- 3 בטטות לפלחים בעובי שתי אצבעות, עליהם נוסיף 8 שיני שום בקליפתן ומעט תימין.
3. בתבנית, נסדר את תפוחי האדמה והבטטות בשכבות, נפלפל ונמליח, נניח את הברווז עליהם, נבריש את העור מבחוץ במעט מלח גס, נוסיף תימין, נסגור היטב בשתי שכבות של נייר כסף ונכניס לתנור שחיממנו ל-160 מעלות לחצי שעה.
4. נוריד ל- 130 מעלות ונמשיך לצלות עוד שעתיים וחצי. מה שנקבל בסוף זה ברווז אחד נימוח ורך, חלק מהעור שלו פריך, שרוב שומנו ניגרו על תפוחי האדמה והבטטות.

אזהרה: למרות שברווז במשקל 2 ק"ג נראה גדול, הרי כשהשומן נמס, ארבעה אכלנים יתגברו עליו בקלות.

מלנכולי. ברווז צלוי (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

חייהם הקשים של שומרי הכשרות

כאמור, אירחנו משפחה כשרה לחג, ואני רוצה לחלוק אתכם שתי חוויות שיוכיחו לכולנו שהחיים לא תמיד קלים. הבוקר שלמחרת החג התחיל כרגיל, בצורה אופטימית. חדר כושר, הליכה, אפילו מזג האויר התבהר ואיתו צצה כמיהה לארוחת בוקר. נשמע פשוט, אך לא. מסתבר שחייהם של שומרי הכשרות אינם קלים כמו שאנו נוטים לחשוב, לפחות מניסיוני. 7 אנשים, מתוכם 5 שומרים, חיפשו ארוחת בוקר ומצאו את "קפה ג'ו" בבניין השק"ם לשעבר באבן גבירול. בכניסה שלט מזמין ענק: "נסו את התפריט הכשר החדש שלנו".

חברים, אומר מייד שלא מן המשתלחים אנוכי, אולי כי אני יודע עד כמה קשים חייהם של בעלי עסקי המזון במדינת ישראל ואולי כי אני סתם נחמד. אבל החבר'ה האלה הגזימו ("לא!", נשבעתי לגברת, "לא באתי מורעב וחסר סבלנות כמו שאת חושבת. סתמתי את עצמי לפני זה בסנדביץ' מלחם קל וחטיף אנרגיה"). ארוחת הבוקר היתה עייפה, לא טעימה והיא הגיעה לשולחן לאחר כחצי שעה. ביצי העין היו הפוכות למרות שביקשתי במפורש ביצי עין לא הפוכות (במה נטבול את הלחם?). הציעו להחליף, פחדתי מעוד המתנה של חצי שעה. הסתבר לי שפחדתי לחינם, שכן לחם הדגנים היבש לא היה ראוי שיטבלו אותו בשום דבר. הסלט לא היה מתובל כלל. אחרי שלוש בקשות שלא נענו, התקרבתי לדלפק ולקחתי לבד שמן זית ולימון. הסכו"ם הגיע כעשר דקות אחריי. הקפה ההפוך הגדול והחזק הגיע קטן וחלש. התקרבתי שוב לדלפק. ה"לחץ" של שני עובדי הדלפק, אחראי אחד ושני מלצרים ששירתו משהו כמו שני שולחנות, היה בעיצומו. חברים, לחץ כזה רואים רק ביחידות מיוחדות בלילות סוערים של מבצעים חשאיים - אנחנו סתם רצינו לאכול.

ידידיי בג'ו, אני מת על הקפה שלכם, אבל אם אתם לחוצים, קורסים תחת העומס, פשוט תגידו, "חבר'ה לא עכשיו, תחזרו אחר כך". כך לא תביכו את עצמכם, אותי ואת אורחיי. אה, וגם מרק הירקות כפי שהגדירה האמצעית, שהיא ילדת מרקים בכל רמ"ח איבריה, היה "נוזל דליל, אבקת מרק, קצת קישוא וגזר".

"טוב, אז שיחררת לחץ. מה היה ההמשך"?, התעניינה הגברת, שתמיד יש לה מזל, ובימים כאלה היא עובדת. בהמשך חיפשנו גלידה כשרה ומצאנו בהליכה צפונה, אחרי פרופסור שור באבן גבירול, את "פרוטי". תעודת כשרות על הקיר, קפה בחמישה שקלים ואפילו גלידה דיאט במכונה. ילדה נחמדה הכינה קפה לא ראוי אפילו לחמישה שקלים (הרמתי ידיים, כנראה שמישהו למעלה שם לב שחיפפתי מאוד עם הצום השנה). "אל תתייאש", ביקשו השומרים, "בוא נאכל גלידה". אכלנו גלידה. בגביע אחד היתה שערה. האמת? כבר לא התרגשתי. אבל בשני היו חלקי ברזל נוצצים קטנים של ברזל כלים.

אלוהים שלי, רציתי שתדע, כל מה שחיפשנו זו ארוחת בוקר כשרה.

פיצה עירקית: חוויה מתקנת ב-20 דקות 

בערב, כבר פחדתי לצאת מהבית. סגרתי את התריסים, השבתי את השומרים מסביב לשולחן, שיברכו את כל הברכות המתאימות והכנסתי לתנור לאפה עיראקית שנמצאת תמיד בפריזר לשעת חירום. הברשתי אותה בנדיבות בשמן זית מתובל בשום, שבטח יש לכל אחד בבית, מעל הנחתי 8 פרוסות של גבינת אמנטל שוויצרית ומעל הכל, שתי קופסאות מסוננות של טונה בשמן זית, פלפל אדום חריף אחד קצוץ לטבעות ו- 10 זיתי קלמטה מגולענים. כל זה נכנס לתנור למשהו כמו 10 דקות, נפרס לחתיכות, הוגש עם סלט של הרבה עגבניות שרי-תמר ויוגורט כבשים. כנראה שהברכות של השומרים עזרו. הארוחה הצליחה.