שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התענוגות של פרובנס
    בפרובנס ישנם אתרים גדולים, עם עוצמות של ארכיטקטורה ומושגים בתרבות העולמית, אך בנוסף להם ישנה זו שמעבר לאתרים. גילי חסקין יוצא אל פרובנס שעבור משוררים, ציירים ונוסעים דמתה לפנטזיה הנשית של כל גבר: גבעות רכות וחושניות, מחליפות גוונים כזיקית, עשירות בטעם וניחוח

    פרובנס היא ארץ של ניגודים והשלמות, בין הים להרים. בפרובנס ישנם אתרים גדולים, עם עוצמות של ארכיטקטורה ומושגים בתרבות העולמית, אך בנוסף להם ישנה פרובנס שמעבר לאתרים.

     

    אנחנו נוחתים במארסיי. הציוד מוכנס לרכב השכור ואנו רצים לבלוע את העיר. יש בה פסיפס אנושי ים תיכוני מוכר וחדש. ערב רב של מהגרים, בני כל הלאומים כמעט של הים התיכון. כוורת אנושית של בני אדם שיצרו בה סלנג מיוחד, "לינגווה פרנקה", שיש בו ערבית, מלטזית, איטלקית ואפילו צרפתית. למרות קסמה האפל וחושניותה, התיירים ממהרים לברוח מכאן. כך חשבתי גם אני, עד שנתתי לה צ'אנס וכעבור שעה קלה לא רציתי לעזוב.

     

    ככר הפראדו, פסלו של דוד, טיילת קנדי הצמודה לים, אשכולות המתרחצים על החוף הסלעי, הנמל הגדול וכמובן שאטו ד'איף, בו כלא אלכסנדר דומא את גיבוריו, הרוזן ממונטה כריסטו והאיש בעל מסכת הברזל. מקום פנטסטי שהיווה זירה לאגדות, מזימות ותככי חצר. היום מסתיים, כמו אצל תיירים רבים בבּוֹיָאבֶּס, מרק דגים של דייגים עניים שהפך כבר מזמן לתבשיל גורמה.

      

    פרובנס יפה כמו ציור של ואן גוך, שישב בארל ולא ידע את נפשו מעצמת היופי, או אולי כמו ציור של סזאן שהעדיף את אקס דה פרובנס האלגנטית. היא אכן מחוז היופי והאמנים. אמנם פרובנס ובעיקר הריביירה, היא שם נרדף למותרות, לזוהר ויעדו האולטימטיבי של החוג הנוצץ.


    פרובנס שמעבר לאתרים (צילום: אמיר פלג)

      

    הפנינים התיירותיות מוכרות לכולם, כמו התיאטרון הרומי באורנג' ובארל, אביניון עם ארמון האפיפיור וכמובן את הכפר המדהים בו-דה-פרובנס, אך לי זה לא הספיק. טיול הוא יותר מגשר ותיאטרון. טיול הוא גם עדרי הצאן שבשדות, את הנחלים, החורשות והכפרים התלויים על הגבעות.

     

    אולם פרובנס היא גם כפריים פשוטים המעבדים את שדותיהם בשיטות מסורתיות, שבילים מרוצפים באבנים ושרידי עבר אילמים. האזור זרוע במונומנטים מרשימים מהתקופה שחבל ארץ זה היה פרובינציה רומית ומכאן שמו.

     

    כמו ילד שמגלה עולם חדש

    נסענו לאורך הרוֹן, מדרום לצפון. התחלנו בארל (Arles) - עיר רומית עתיקה, שהקים יוליוס קיסר, בצומת הדרך הרומית שהוליכה מאיטליה לספרד ונתיב המים של הרון. העיר מבורכת בשרידים רומיים עתיקים, עליהם למדתי ונבחנתי לפני שנים. אני בשרידים, מציג בפני רחלי את אותלו בתיאטרון, נלחם עם הלודרים באמפיתיאטרון ורחלי מושכת אותי אל השוק הענקי, ספק חגיגה פרובנסלית שוקקת טעמים, צבעים, קולות וניחוחות וספק אלג'יריה, עם טובין מצפון אפריקה ומוכרים ברברים שהגיעו לכאן מהרי האטלס.

     

    מארל של התקופה הרומית, המשכנו ביום המחרת, אל ארל של ימי הביניים, כמו כנסיית סן טרופים (Saint Tropihim) והמנזר הצמוד לה. רחלי התייחסה ליצירות האומנות כמו ילד שגילה עולם חדש. להפתעתי היא איננה מקטרת אפילו בצחוק מגודש הציורים והפסלים. עיניה הגדולות נותרו פעורות בעניין, גם כאשר, בכוחות אחרונים, קינחנו במוזיאון ריאטו (Reato) לאומנות.

     

    מארל יצאנו דרומה אל ביצות הקמרג (Camargue), שנוצרו בחולות סביב שפך הרון לים התיכון. חמושים במשקפות צפינו בעופות מים, בפָרֵי ענק המגודלים לצורכי קורידה, בסוסי בר לבנים ובצמחייה צפופה ומגוונת. זהו גם אחד ממרכזי הצוענים באירופה ומשמש כאתר כינוס שנתי שלהם. ראינו כמה מהם, סביב עגלה ישנה. ילדים רעבים, נשים שולחות מבטי תאווה, גברים מחוטטי פנים. רחוק כל כך מהדימוי הרומנטי שמיוחס להם בספרות.

     

    באזור שמצפון מזרח לארל משתרע הרכס של האלפיי, האלפים הקטנים. גובהם המוחלט איננו גדול, אך הם מזדקרים בתלילות מעל פני הסביבה. הגבעות המצודדת הללו הן יעד מושך למטיילים. גלשנו בחמוקיהן כשאנו מתבוננים בהשתאות בנשרים החגים מעל לראשנו.


    האזור זרוע מונומנטים מרשימים (צילומים: גילי חסקין) 

     

    גדלים שם עצי משמש לרוב, באוויר עומד ניחוח שיחי הלימונית, עצי זית מנקדים את העמקים וטלאים פועים ברכות בכרי הדשא. מסלולי ההליכה מובילים אל צוקים תלולים, עצים גבוהים וכפרים קטנים. בשעת ערב ישבנו במסעדה נהדרת שנבנתה בטחנה עתיקה בלבו של שאטו לה רגאלידו. כאן נדדו משוררי האהבה בימי הביניים ושרו באוזני האצילים את שיריהם. כאן ממש נוצר הז'אנר הזה של השירה שנקרא "טרובאר". שירה ששפתה היתה בניב לָאנגדוֹק ועסקה, איך לא, באהבה, אך באהבה שאין סיכוי לממשה.

     

    עדות אילמת לחיי ימי הביניים

    בוקר רגוע בפנסיון שרצפת העץ שלו חורקת, קרואסון אמיתי ללא גוש בצק בלבו ואנו נוהגים בדרכים מתפתלות אל הכפרים הנמצאים ממזרח לפונוי. הכפר מורייס נחשב לייצרן שמן הזית הטוב בצרפת. בלאמאנון (Lamanon) גדל עץ דולב ענק, המכונה "הענק של פרובנס" ותושבי הכפר טוענים כי הוא הגדול בעולם.

     

    אגאלייר (Eyguie'res), הוא כפר יפה שהפסגה המתנוססת מעליו מקנה לו משנה רושם. המשכנו מעט צפונה כדי לצלם את הכפר ב"תמונת הפוסטר" שלו, עם כרמי הזיתים מלפנים ופסגת האלפיי ברקע. טעמנו מעט יין ביקבים שבכפר, לייתר דיוק, מעט בכול יקב, או סעדנו ארוחה בלתי נשכחת בביסטרו ד'אגאלייר שבמרכז הכפר. בכל פעם שאני שומע את המילה "פרובנס" אני שוב מחליק צדפות במורד הגרון ולוגם מיין האפיפיורים.

     

    בקצה המערבי של הרכס, על מצוק, דומה לקן נשרים, שוכן הכפר לה בו דה פרובנס, לטעמי אחד האתרים היפים בצרפת. לה בו נבנה בראש צוקים לבנים, החולשים על העמקים ועל הגיאיות שמסביב. זהו כפר ציורי בתוך חורבות מבצר. מבוך שוקק חיים של רחובות מתפתלים, סמטאות עיוורות, בתי מלון זעירים ומסעדות. ובתווך, המבצר, שהוא עדות אילמת לימי הביניים.


    ארץ של ניגודים והשלמות, בין הים להרים. אסטרל פרובנס

     

    רומנאן (Romanin) הוא כפר הבנוי למרגלות מצוק גירני מרשים. נסענו אליו בזכות היקב המופלא שבנה ז'אן אנדרה. זהו מפעל חדש שהוקם בעשור האחרון של המאה ה-20, על שרידי יקב ישן שהתנוון. המקום מכונה גם "קתדרלת היין" לא רק בגלל צורתו, אלא בעיקר בשל חרדת הקודש בה מתייחסים בעליו למוצריו. שיטת הגידול מכונה "ביו דינאמית" ומחולליה מאמינים בהתאמה בין ניצול הקרקע לגרמי השמים.

     

    ואל ד'אנפר (Val d'Enfer), "עמק השאול" שלרגלי לה-בון, הוא גיא פראי, עטור צוקים גירניים ובהם מערות ומחילות, שם גרו - אליבא ד'מיסטראל, דנטה ומשוררים אחרים - מכשפים רעים ופיות טובות. ז'אן קוקטו צילם כאן את סרטו 'צוואתו של אורפיאוס'. עבור משוררים וסופרים, ציירים ונוסעים דמתה פרובנס לפנטזיה הנשית של כל גבר. גבעות רכות וחושניות, מחליפות גוונים כזיקית, עשירות בטעם וניחוח.

     

    בודה ופשט של פרובנס

    צפונה-מזרחה ללה בו, מעברו השני של רכס האלפיי, נמצאת העיירה סאן-רמי-דה-פרובנס (Saint-Re'my). זוהי עיר עתיקה ששורשיה

    נעוצים בתקופה הרומית והיא מיטיבה לשמר את מסורות פרובנס. דבר ראשון, ביקרנו בכנסיית סן מרטן שנבנתה בסגנון רומנסקי. מהמבנה העתיק נותר רק מגדל הפעמונים, שמתנשא מבין גגות הכפר. מבעד לערפילי הבוקר נראה המגדל אפוף מסתורין. קרני השמש הגוועות של שמי בין הערביים משרטטות את צלליתו בדיוק מירבי. במרכז העיירה נמצא הבית שבו נולד הרופא והמשורר מישל דה נוסטר-דאם, הלוא הוא נוסטרדמוס.

     

    בסן רמי ובכפרי הסביבה פועלים ויוצרים עשרות ציירים. הגלריות הרבות בהן בקרנו מתערבבות בזיכרוני עם אלו שרצינו לראות ולא הספקנו. השמות הגדולים מתערבבים גם הם. פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס, פייר-אוגוסט רנואר, אמדאו מודלייני....


    יפה כמו ציור. סן ויקטואר

     

    צפונה לארל, לאורך הרון, ומערבה מסן רמי, משני עברי הרון, נמצא צמד הערים טרסקון-בוקר (Tarascon-Beaucair), המכונות גם "בודה ופשט של פרובנס", על שום מיקומן המיוחד. שמה של טרסקון מקורו במיתוס, המתאים מאד להווי רווי האגדות של פרובנס. זקני המקום יודעים לספר על מפלצת מאיימת בשם זה, שהיגרה לכאן ממזרח הים התיכון והפילה חיתתה על האזור, עד שהקדושה מרתה, הפטרונית של טרסקון, הצליחה לחסלה. בטרסקון "חי" טרטרן הגוזמאי השורשי, גיבורו הבדוי; של הסופר אלפונס דודה.

     

    העיר הקימה בית להנצחת טרטרן ההזוי, שהוא סמלה ומקור גאוותה. אם כי האתר החשוב ביותר בעיר הוא הטירה המרשימה בת המאה ה-14, שם שכן הרוזן רנה (Rene), שהיה מלך פרובנס, לוחם ופטרון האומנויות. זוהי טירה עצומה המתנוססת מעל נהר הרון, וחפירים עמוקים חוצצים בינה לבין העיר. בטירה, שהשתמרה באופן יוצא מן הכלל יש אוספים מעניינים של שטיחי קיר ושל כלי חרסינה.

     

    במרומי העיר בוקר, שמעבר לנהר, מתנשאת טירה עתיקה שברחבתה מתקיים מופע של עופות דורסים שאולפו בידי ציידים מקומיים. בוקר היתה ידועה במהלך ההיסטוריה ביריד הענק, שמשך אליו סוחרים, בדרנים, עבריינים ופרוצות. הכסף שזרם כאן העשיר את פרנסי העיר, הוליד חווילות הדורות וגם את הכנסייה המרשימה.

     

    בירת הנצרות של העולם העתיק

    אביניון (Avignon) שעל גדת הנהר היא עיר עתיקה, מתויירת מאד, קוסמופוליטית, עתירת אמנות ואמנים, עם דימוי שבלוני המורכב מארמון האפיפיורים הענקי, הגשר ההרוס והפסטיבל ההמוני גדוש התיירים. כל כך שבלוני ושחוק עד שהיתה לזרא בעיני כל אלו המחפשים את פרובנס "האמיתית".


    הרבה יותר ממושא חלומות. אביניון

     

    אבל אביניון היא הרבה יותר ממושא חלומות של תייר זה או אחר. אביניון היא "רומא של צרפת", אחת מבירות הנצרות בימי הביניים. נודעה בעולם כמקום גלותם של האפיפיורים, בימי הקרע הגדול בכנסייה הקתולית. העיר העתיקה, שעל שפת הנהר, נראית כמשטח ענק של גגות רעפים, מוקף חומה, ממנו מתנשא צוק גבוה ועליו בנוי ארמון האפיפיורים.

     

    כל סמטא מובילה בסופו של דבר אל החומות. החומות, שנשתמרו היטב, הן ביצורים מאסיביים, עם חרכי ירי, עמדות תצפית, שביל קישור ושאר פריטי ההגנה הנחוצים. סביב הצוק שתולים גנים מטופחים ותחתיו מתפתלות סמטאות העיר העתיקה.

     

    ארמון האבירים, בעל עשרות האולמות נחשב, לדעת רבים, ל"בית המגורים היפה בעולם". במקום מתקיים סיור בעשרים אולמות, כאשר המדהים ביותר הוא הגראן טינאל (Gran Tinal) או אולם הנשפים. ברחבה העצומה של הארמון מתנוססת קתדרלת נוטר-דאם-דה-דום (Doms) שנבנתה במאה ה-12 והיא המבנה העתיק ביותר ששרד בעיר.

     

    לה פטי פאלה (Le Petit Palais: הארמון הקטן) הוא מבנה ששימש את חשמני העיר וכיום הוא אחד המוזיאונים החשובים של ימי הביניים באירופה. הגשר ההרוס הנמתח למרגלות החומה הוא גשר סן-בנזה (Saint-B'enezet), שחיבר את אביניון לפרבר היוקרתי שבנו לעצמם החשמנים, מעברו השני של הנהר. הגשר הונצח בשיר הילדים 'סיר לה פון ד'אביניון'. אביניון היא פחות פרובנסיאלית ויותר קוסמופוליטית, עתירת אמנות ואמנים. הגשר ההרוס, הכיכרות המוצלות, בתי הקפה הקטנים הם פחות ים תיכוניים ויותר צרפת האירופית. באביניון עולה ניחוחה של אירופה, שמכאן היא נראית ישנה וטובה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אמיר פלג
    אחד הכפרים היפים באזור. לה בו דה פרובנס
    צילום: אמיר פלג
    צילום: אמיר פלג
    האמפיתיאטרון העתיק בארל
    צילום: אמיר פלג
    נוסעים לאורך נתיב המים של הרון
    צילום: יעקב שקולניק, ארץ וטבע
    השוק של סן רמי
    צילום: יעקב שקולניק, ארץ וטבע
    מומלצים