מרקה: יקב בוטיק, יינות ידידותיים ואוכל משובח
שגיא קופר ממשיך בסקירה של אזור המרקה שבאיטליה, מספר על יקב בוטיק מעניין וממליץ על מסעדות שהאוכל בהן מחמיא ליין המקומי ולהיפך
במאמר הקודם שעסק באזור המרקה סקרתי יקב מסחרי יותר, הפעם אתמקד באחד מיקבי הבוטיק באזור – סילבאנו סטרולוגו – ובכמה יינות יוצאי דופן באיכותם מיקבים אחרים.
היות והיין המקומי "הולך" יפה עם אוכל מקומי, חשבתי שמין הראוי יהיה להזכיר לפחות מסעדה או שתיים באזור, להנאתכם. האזור מצטיין במאכלי הים שלו, אבל לא רק. אפשר למצוא הרבה מאוד מאכלי בשר – חזיר ובקר – מצויינים, טיפוסיים. חפשו את מאכלי הפטריות והכמהין בעונתם, את האספרגוס שגדל בר באזור ולסיום, את הגבינות המקומיות.
La Pianella da Raul - מסעדה של אוכל מקומי, אזורי, מסורתי, עם נגיעות וחידושים של השף עצמו. הקונספט מזכיר מאוד את "האקליפטוס" של משה בסון. ראול, השף, מגדל הרבה מהמרכיבים שלו בעצמו, ומה שהוא לא מגדל, הוא אוסף ביער שנמצא סביב המסעדה. המקום עצמו לא מרשים או מעוצב, אלא, כמו הרבה מסעדות מקומיות, מהווה אוסף אקלקלטי של דברים שנאספו במהלך השנים ונתלו במקום. מה שחשובהוא שהאיש נחשב לאורים ותומים של האזור – לא היה מישהו בסביבה שלא דיבר עליו בהערכה ואפילו בהערצה. נסו את לחי העגל, את הניוקי המצוין, את הדגים. השרות חביב ומשפחתי (שלוש או ארבע בנותיו של ראול ואשתו), המחירים סבירים לגמרי במושגי אירופה והיורו של היום ורעבים אי אפשר לצאת. אפשר לסמוך עליו שימליץ על יין מתאים לאוכל שתזמינו. Via Gramsci snc – Serra San Quirico AN, טלפון 0731.880054.
Hotel Fortino Napolelonico - גם כאן, החוזק הוא במאכלים המסורתיים, אבל הדגש הוא הרבה יותר על מאכלי ים. שיפודי קלמרי, שרימפים בגדלים שאין לראות במקומותינו, דגים ופסטות עם פירות ים. המסעדה, שנמצאת במלון בוטיק מפואר, ממנו יש נוף מדהים אל הקונרו, מעוצבת במה שהוא בודאי המקבילה האיטלקית לסגנון לואי ה- 14, רק בגווני קרם-בורדו מצועצים. לעומת זאת, אם אתם יוצאים אל המרפסת הצופה אל הים, או אל הגינה, נכונה לכם שעת נחת רצינית ביותר, בנוסח מסעדות החוף כמותן היינו רוצים לראות כאן. פה החובה היא היין הלבן של המחוז – ורדיקיו – וכדאי להזמין כל מה שמתאים ליין, ולאו דווקא הפוך. אתר המלון.
יקב Silvano Strologo - לעיירונת קמרנו (Camerano) יש סיפור מעניין: היא ושכנותיה היו פעם מוקדי יצרני האקורדיונים של איטליה, ואולי של העולם כולו; שמות כמו Soprani ופרפיסה יהיו בודאי מוכרים לכמה וכמה גננות ישראליות. לצערם של המקומיים, טכניקות בנות מאות שנים נזנחו ונשכחו, כאשר היפנים נכנסו לתמונה, ולאחר שפרפיסה עברה לייצור כלים חשמליים ואלקטרוניים, נסגרו גם הרבה מהיצרנים הקטנים. פה ושם עוד יש יצרנים מקומיים של אקורדיאונים, אבל זה כבר לא אותו דבר. עוד אפשר לראות במקום מערות יחודיות, בחלקן מעשה ידי אדם, שהמקומיים נשבעים בכל היקר להם שהן מלאות אנרגיות מסתוריות. הצרה היא שהן ברובן בבעלות פרטית, וסיורים יש, אבל לרוב לפי גחמות מקומיות.
את יקב סטרולוגו הקים בשנת 1960 אביו של סילבאנו, Sante Giulio Strologo, יותר בתור יקב לצריכה מקומית, מאשר כל דבר אחר. סילבאנו עצמו קיבל את היקב לידיו בסוף שנות התשעים, לאחר מות אביו, שיכלל אותו והביא אותו להיות יקב מודרני. היום הוא נחשב לאחד מהכוכבים העולים בסביבה, והוא מעסיק את היינן Giancarlo Soverchia בתור יינן היקב. סוברקיה הוא אחד מהיועצים הבולטים באזור, מעין 'מישל רולאנד מקומי' וניתקל בו שוב ביקב אחר, זה של Giusti. היינות שלו פירותיים וארומתיים והוא נחשב ל"גורו" של יקבים רבים.
סטרולוגו מייצר רק יינות קונרו ריזרבה, שכאמור יוגדרו DOCG החל בבציר 2006, דווקא משתמש לא מעט בעץ ומעדיף בצירים קטנים, ידניים, לעיתים מאוחרים, ליצור היינות שלו. אדמת הכרם – 80 דונם – היא אדמת חימר מעורבת בחול, אופיינית למדי לאזור. אצל סטרולוגו ערכנו טעימת אורך, כדי לראות כיצד משתנים יינות הרוסו קונרו לאורך זמן, וגם לחוות את ההבדלים בין השנִים. אגב, הוא, כמו כל היצרנים באזור, בצר השנה מוקדם יחסית – 20 יום לפני המועד הממוצע - מן הסתם מסממני ההתחממות הכדור-ארצית.
Strologo Julius 2005
היין מציג שילוב יפה ומיוחד של עצמתיות ואלגנטיות. הוא מיוצר תוך שימוש בעץ משומש בלבד, צבעו אדום סגול כהה. באף הוא מאוד אנימלי, על ההרחה הראשונה, אז יוצאים דובדבנים ושזיפים שחורים, פרי מתקתק ועוד פירות – יער הפעם. בפה הוא חלק, בעל גוף בינוני ויותר, וסיומת חומצית ומתובלת. מחיר בארצות הברית יהיה בערך 15 דולר לבקבוק, בהחלט מחיר סביר.
Strologo Julius 2004
אביב גשום וקיץ חם ויבש, שלווה בסתיו יבש וקריר אפיינו את השנה הזאת. ליין צבע אדום, והשוליים מתחילים להראות מעט סימני גיל. היין היה מעט מעורפל מדי (נמזג ממגנום, ובכל זאת). האף מראה יותר עץ בסגנון העשיה. הגוף קל-בינוני, חלק ומתקתק. הסיומת טאנית, מתובלת קלות וחומצית, עם שאריות של מינרליות. אולי בקבוק לא מיצג.
Strologo Julius 2003
פה חלק, מאוד עדין, דובדבן מודגש ומתקתק. היין מרגיש הרבה יותר צעיר מה- 2004, טאני ובעל מבנה טוב. גם פה, כמו באומני רונקי, אפשר היה לחוש בכך שהשנה הייתה בעלת מאפיינים חמים יותר. בכך, ההבדלים בין 2003 ו-2004 מזכירים מאוד את ההבדלים בין שנות הבציר האלה אצלנו.
Strologo Julius 2001
פה יוצא הרבה קרום לחם ב"מכה" הראשונה. צבע היין מאוד יפה, אדום אלגנטי. בפה, היין מראה רבדים-רבדים של טעמים, הטאנינים עדיין קיימים, רכים ומשולבים יפה, והחומציות נעימה ואלגנטית. בסיומת חוזר העץ, בצורת ארומות של אפר, אבל מאוזן ומשולב היטב.
Strologo Julius 2000
היין הזה נעשה בסגנון היינות של שנות התשעים, אומר סוברקיה: כאן מורגש הרבה ברט, דבר שהיום כמעט ולא מרגישים ביינות באזור בכלל. כדי להפטר מהריח (שאגב, לא נחשב לפגם במקומות רבים, אם הוא במידה סבירה), עשו ניקוי כללי של היקב, וזאת במסגרת המודרניזציה שלו, פרקו מכלים והחליפו חביות, ועוד. גם כאן, היין עדיין חי ובועט, חלק, טוב ויציב. בקבוק שני שטעמתי היה מעט ירוק, עם טאנינים בולטים מעט יותר, אבל אז, בסיומת, חזרו טעמי הדובדבנים האופיניים לזן. יין מצוין, בהתחשב בגילו, בחוסר ההתימרות וככל הנראה במצב היקב והיננות, כאשר יוצר.
גם מהסדרה הגבוהה - Triano (כ-27 דולר בארה"ב) - של היקב ערכנו טעימת אורך: התוצאות כאן לא היו שונות בהרבה מבחינת יכולת ההתישנות של היינות. ה- 2004 היה עדיין צעיר, במראה ובאף, מאוד פירותי, מתקתק וצעיר, עם ארומות של וניל ומוקה. ה- 200 היה אכן בעל אותן איכויות של אמרֶנה – דובדבן מריר, ויותר אנימלי. חלק בפה, עגול ומשאיר טאנינים אדירים. הוא באמת מאוד יבש, אגרסיבי ופיקנטי, והראה יפה למה התכוון המשורר באומרו "יינות עוצמתיים". בהמשך הייתה הזדמנות לטעום גם יין מבציר 2002, שהיה בציר גרוע באזור: שנה גשומה, שיצרה ענבים חיוורים, לא אופיניים. בפה היה אולי הרבה פלפל שחור, אבל היין היה מאוד אלגנטי, בכל זאת. חלק, נעים, עם גוף לא אלים. מעט ירקרק, עם טאנינים עדינים. זה לא יין שיתיישן היטב, אבל כרגע הוא טעים וטוב. ושוב, היין מבציר 2000 היה הדובדבן על הקצפת: עתיר פרי אדום, ולצידו אנימליות, קרום חלה ומינרליות. פה חלק, קטיפתי, וסיומת ארוכה ורכה. יופי של יין, בדיוק מהסוג שהייתי שמח לשתות יום-יום בתור יין לא כבד מדי או "תערוכתי".
הסיכום הוא שאם מדובר בסיכויי התישנות, הרי שלרוסו קונרו יש בהחלט יכולת טובה להחזיק כמה וכמה שנים. תמורה טובה בשביל המחיר אותו מצטטים בעלי היקבים.
יצרנים אחרים של יינות קונרו שבלטו בעיני היו:
Moroder Dorico 2001
מאחד היצרנים הבולטים של האזור, שנמצא משהו כמו קילומטר בלבד מהים. הכרמים – 320 דונם – נמצאים בלב ליבה של שמורת הטבע של מונטה קונרו, בין הגבעות. בגלל המיקום שלהם, לא מתירים ליקב להשתמש בחומרי הדברה סינתטיים או בחקלאות מזהמת, והם נמצאים בתהליך של מעבר לחקלאות אורגנית לחלוטין. בעניין הזה הם בין שניים-שלושה יקבים שחקלאות כזאת בכלל מעניינת אותם, בכל האזור. חבל שכל כך מעט.
הדוריקו מיוצר רק בשנים מוצלחות או טובות במיוחד, והוא אכן מצוין: צבע מראה סימני גיל – שוליים כתומים – אבל זה חלק מסגנון, ואין לדאוג: האף מורכב, מלא, דובדבני עם רמזים לשקדים מרים. בפה הוא משאיר סיומת ארוכה, מתובלת וטאנית, עם גוונים של טבק ווניל. בעל פוטנציאל התישנות מצוין ממש.
2004 Piantate Lunghe Rosso Conero Rossini
עשוי ברמת DOCG. נקרא על שמו של המלחין בן האזור – רוסיני – וגם, במקרה או שלא, על שם דודו של בעל היקב הנוכחי, שהוריש לו את הנחלה. 91% מונטפולצ'אנו והשאר סנגו'בזה. כל זה יפה וטוב, אבל היין? היין בעל גוף מלא, מאוד מאוזן, חלק ונעים. מעט אפר, קצת מתיקות, אבל אלגנטי. מחיר סיטונאי ביקב הוא 12.5 יורו. לא זול, אבל אם זאת תהיה הרמה גם בבצירים אחרים – שווה.
אני חותם את פרק הרוסו קונרו עם שני יינות מיקב, ששני היינות שהציג לטעימה היו מרשימים בעיני: Conte Leopardi Dittajuli. ההסטוריה של היקב ושל המשפחה הולכת אחורה מאות שנים, עד למאה החמישית לספירה, אבל הענף של ימינו מצוי בעסקי היין "רק" מ- 1864, כאשר סבא-רבא של הבעלים ירש חלקת כרמים במרקה. הרוזן הנוכחי ביצע השקעות רבות, הן בכרמים והן ביקב אותו ירש כבר לפני שנים, והתוצאות נראות בשטח, והיטב.
2004 Conte Leopardi Dittajuti Rosso Conero Fructus
100% מונטפולצ'יאנו, ללא עץ – רק מכלי נירוסטה. הצבע סגול עמוק, ובאף יש תערובת יפה של פירות יער כהים, שזיפים ודובדבנים. לאלה מצטרפים עור, ליקוריץ ותבלינים חומים, שעושים את היין למרתק ממש. הפה טאני, יבש, לא כבד והסיומת מעט מינרלית. בארצות הברית, מחיר של בקבוק יין כזה יהיה כ- 10 דולר. אני בוכה מתוגה, לא פחות.
Vigneti Del Coppo 2004 DOC
גם יין זה הוא 100% מונטפולצ'יאנו, רק שהוא שוהה בעץ כעשרה חודשים עד שנה, ואז נשאר לייצוב בבקבוק. הוא מבושם, מלא ריחות של פרי אדום ושזיפים, אלגנטי מאוד, נקי ומאוזן. אם אתם נתקלים ביין בשדה תעופה, או בחנות יין באיטליה – זה היין לבחור בו, לפחות עד שיצא בציר 2005.
לסיכום: המרקה הוא אולי לא מאזורי היין המוכרים ביותר באיטליה, נהפוך הוא – הוא מהפחות ידועים ומוכרים, אבל יש לו מה להציע, הן ברמת היקבים והן ברמת התיירות, אגב. בפעם הבאה אספר על היינות הלבנים מהאזור – יינות Verdicchio – ועל יינות אדומים נוספים, מזן שנקרא Lacrima di Morro d'Alba. הכינו את הממחטות – יהיה מרגש.
שגיא קופר עורך את אתר היין "בקבוק ".
