הרגשתי מלוכלך, והיה תקוע לי מין תפוח בגרון (מיכל - 3)

• הפרק הראשון: מיכל כתבה את מספר הטלפון על היד שלי
  

• הפרק השני: הפעם הראשונה היתה תחת כיפת השמיים
  

דגנית שירתה בפלוגה למעלה משנה. מידי פעם יצא לנו לדבר על כל מיני שטויות, אבל אף פעם לא ממש לעומק. היא היתה חיפאית שמנמונת ובהירה. השעה היתה מאוחרת ושנינו רבצנו, בנפרד, על המיטות, מדברים על נושאים שגלשו מענייני הפלוגה לשיחות סתם. היא סיפרה לי על עצמה ועל החבר שלה, ואני סיפרתי לה על מיכל. דיברנו על הקשיים של מערכות יחסים בצבא, וככה זה נמשך עד שנהיה שקט, וכשהסתכלתי לבדוק גיליתי שהיא נרדמה. החלטתי להשאיר אותה לישון ועברתי לאוהל המ"כים. הסברתי להם מה אני עושה שם והודעתי שאני אשן איתם, כדי שלא יהיו כל מיני סיפורים בבוקר. אחרי כמה בדיחות על הקטע נרדמנו. בבוקר נכנסתי לאוהל שלי והערתי את דגנית, שהיתה נבוכה מהסיפור, אבל הרגעתי אותה.

בסביבות הצהריים הגיע המג"ד שלנו לביקור. הוא היה בחור נמוך ומוצק, שהיה מחייך רק כשהיתה לו עצירות. הוא היה מתנהג לסגל כמו שאנחנו היינו מתנהגים לטירונים, אבל לפחות לא עשה את זה לפני כל הירוקים. כמובן, הייתי לחוץ. נסענו לראות את הכיתות מתאמנות, נסענו לבדוק אם אוהל האוכל מספיק נקי לטעמו, את החדרים, את תוכנית האימונים. ולקראת ערב, כשהחבר'ה חזרו, עשינו להם מסדר, והוא נתן להם הרצאה על חשיבות האימונים במערך הלוחם ועוד כמה מילות מוטיבציה. כשהוא סיים הוא אמר שהסגן (דרגה אחת מעל מה שהייתי) ייתן להם בבוקר תדריך לאיזה תרגיל שתכננו, ואני לחשתי לו באוזן שאני רק סג"מ. אז הוא אמר שלא, שלף דרגות חדשות והעניק לי אותן לפני כולם, וגם... חייך.

דגנית הצטרפה אלי כדי להשתמש במקלחות

רציתי לקפוץ, אבל זה היה לפני כל החיילים, אז רק חייכתי. הוא איחל לי הצלחה ונסע משם. את מיכל לא תפסתי בבית, אז השארתי לה הודעה והרגשתי כמו מלך עולם. בלילה הייתי צריך לנסוע לבסיס הקרוב כדי לטפל בכמה דברים, ודגנית הצטרפה אלי כדי להשתמש במקלחות. כשחזרנו נדף ממנה ריח של ניקיון, שהיה בולט במדבר הגברים המזיעים שמסביב. דגנית שאלה אם אני רוצה קפה. אמרתי שכבר היינו בקטע הזה, היא צחקה, והפעם היא הכינה.

שכבתי על המיטה, רובץ על הצד, הראש שעון על היד, מסתכל עליה כורעת על הגזיה שעל הקרקע, בוחשת קפה ומדברת איתי. מידי פעם, כשהיא לא שמה לב, הצצתי בדרגות החדשות שפיארו לי את הכותפות וניסיתי שהיא לא תתפוס אותי מציץ. הייתי מאושר. אחרי שמזגה קפה לספלים היא התיישבה במין ישיבה מזרחית על קצה המיטה שלי והחזיקה את הספל בשתי ידיים, כאילו לחמם אותן. הקפה נגמר. הספלים נחו על האדמה, והיה שקט. דגנית רכנה קדימה, אני זזתי הצידה והיא נשכבה לידי, מסתכלת עלי, ואני עם המבט עמוק בעיניים שלה. היא שמה אצבע על אחת הכותפות עם הדרגה החדשה, חייכה ואמרה "מרשים". פזלתי לכיוון, כאילו שכחתי שהן שם, וגם אני חייכתי. הרגשתי את הנשימה שלה על הפנים שלי ולרגע שנינו לא זזנו, יודעים מה הלאה ומחכים שמישהו יעשה משהו. ומשם זה זרם עם בגדים מופשלים למחצה, עם נשימות וגניחות חנוקות כדי שלא יתגברו על רעש הגנרטור שבחוץ, ועם הריח של הניקיון שבער לי בנחיריים.

כשגמרנו, סירבתי לתת למחשבות לפרוץ לי למוח, כי ידעתי שזה יהיה אסון. דגנית, לעומתי, בקלילות מדהימה, משכה את המכנסיים שלה בחזרה למקום, חייכה כאילו קטן עליה, נתנה לי נשיקה, אמרה שעדיף שהיא תחזור לאוהל שלה לפני שיתחילו לדבר, והלכה. אני, לעומת זאת, נשכבתי על הבטן, הראש תקוע בשק שינה, שמתי שתי ידיים על הראש ועצמתי את העיניים חזק חזק, מנסה למחוק את מה שקרה. אלוהים, מה עשיתי?!?

גם רציתי לבכות, אבל קצינים לא בוכים

לא נרדמתי באותו לילה, ובבוקר צרחתי על כולם. רציתי לצרוח על עצמי, אבל בשביל זה יש טירונים ומ"כים ועובדי רס"ר. אהבתי את מיכל. הייתי מטורף על מיכל. רציתי להיות עם מיכל 24 שעות ביממה, ואבל זיינתי בלילה את דגנית. הרגשתי מלוכלך, והיה תקוע לי מין תפוח בגרון שלא יכולתי לבלוע וגם לא להקיא. לא שלא רציתי להקיא. וגם רציתי לבכות, אבל קצינים לא בוכים. אסור.

חיכיתי שכולם ייצאו לאימונים כדי לקפוץ על הטלפון ולצלצל למיכל, לספר לה כמה אני אוהב אותה ולהבטיח לה שוב שמיד כשאני משתחרר אנחנו נוסעים לארצות הברית. היא שאלה אם אני בסדר ולמה אני נשמע מוזר. אמרתי לה שרק התגעגעתי, ומה שלא אמרתי זה שבעיקר רציתי "להרגיש" את הקול שלה. אולי להרגיש בטוח שהיא לא חושדת, אם כי בכלל. איך היא תחשוד? היא אמרה לי מזל טוב על הדרגה, והרגשתי עוד יותר מלוכלך. רציתי שיקחו ממני את הדרגה ואת מה שקרה באותו לילה. ורציתי בעיקר להיות עם מיכל. קרוב.

והקטע הכי מוזר הוא, שלמחרת הרגשתי יותר טוב מביום הקודם. ובלילה, כשדגנית באה שוב, אמרתי לה שעדיף שלא, והייתי מספיק "נחמד" ו"מתחשב" כדי שהיא תבין שאני רוצה, אבל זה לא טוב.

האמת? לא רציתי. בכלל. התגעגעתי למיכל ולא חזרתי לחשוב על שני הלילות ההם, כי המחשבות היו הורסות אותי. היה ונגמר.