ויש כבוד

קודם כל, הגוף. הגוף המקועקע, הקטוע, המשוסף, היולד והמת. אי אפשר לטעות בו ב"סימנים של כבוד". זהו סרט של דיוויד קרוננברג, all right. גם אם מדובר - כמו "היסטוריה של אלימות" לפניו - בפרויקט שהוצע לו, ואשר לא קרוננברג הוא שכתב לו את התסריט (תסריטאי “סימנים” הוא סטיבן נייט, שחיבר גם את “דברים יפים מלוכלכים” המצוין שביים סטיבן פרירס). הגוף המעוות, הגרוטסקי והפגום שעומד במרכז מרבית סרטיו של קרוננברג, ושהופך את המילה, את המושג, למשהו שניתן לקרוא אותו בבשר החי, המדמם. לשון אחר – הגוף כמייצר משמעות, כטקסט, כמספר ההיסטוריה של האלימות שהופעלה ומופעלת עליו על ידי כוחות כלכליים ותרבותיים החיצוניים לו.

ב"סימנים של כבוד" זהו בראש ובראשונה גופו המקועקע מכף רגל ועד ראש של ויגו מורטנסן. גוף שהביוגרפיה והזהות של "בעליו" חרוטה בו. את הגוף הזה מבליט קרוננברג בשתי סצינות מזהירות, שעוד ישובו ויצוטטו מן הסתם במאמרים שיכתבו על יצירתו. באחת עובר מורטנסן מעין טקס דתי של לידה מחדש – כבנו הסימבולי של ראש משפחת פשע רוסית הממוקמת בלונדון – המלווה בשירת מקהלה כנסייתית, ובמהלכו מקועקעים על גופו סימני חמולת הרוע. בשנייה נאבק ויגו בעירום מלא, איברו וקעקועיו נחשפים במלואם, בצמד מחסלים צ'צ'נים הבאים לקפד את חייו בחמאם תורכי, וחותם את הקרב בפגיון הננעץ בעין מי מהם. אין סיכוי שלא שמעתם כבר על הסצינה הזו.

מעגלי לידה ומוות

מורטנסן – שהרוסית שבפיו נשמעת כאילו נולד שם – מגלם פה את נהגה המסור של אותו שבט פשע, שלידו משפחת קורליאונה נראית כמו משפחת פון טראפ מ"צלילי המוזיקה". אבל הגיבורה היא בכלל אישה, עניין נדיר בסרט של קרוננברג, מיילדת בבית חולים לונדוני (נעמי ווטס) המביאה לעולם את תינוקתה של זונה בת 14 ממוצא אוקראיני, שמתה בלידה. המיילדת – בעצמה רוסיה למחצה – סוחבת את יומנה של הנערה המתה בכוונה לפענח מי היתה, וכך מתוודעת אל עולמה

 המפתה והמסוכן של המאפיה הרוסית בלונדון, ואל אחד מראשיה, מסעדן אמיד (ארמין מילר שטאהל), שמתחת לחזות הסב החביב שלו מסתתרת אישיות שטנית במיוחד. לצדו מקנן בנו השתוי-תמידית והאלים (ונסן קאסל), פסיכופת ללא ספק, שזהותו המינית המעורפלת ומשיכתו החבויה אל אחיו הסמלי, מייצרים רובד נוסף בסרט.

"סימנים של כבוד" נע במעגלי מוות - על פי רוב גרפי וממשי עד מאוד - ולידה ממשית וסימבולית. את אלה משלב כאן קרוננברג עם העיסוק הכמעט קבוע שלו במושג המשפחה ובפירוקו. בסרטיו, גברים יולדים (“shivers”, “הזבוב"), אישה מבטאת את כעסיה בצורת ילדים מפלצתיים בעיבור-עצמי (“the brood”), וצמד אחים תאומים, גינקולוגים, מממשים את משיכתם ההדדית, הנרקיסיסטית, באמצעות גופה של אישה שהם חולקים ביניהם (“תאומי המריבה"). שלא לדבר על שלל תוספי הרבייה, המהווים בסרטיו חלק מהאסתטיקה הקיצונית של האימה שמקורה בגוף. אבל גם אם המשפחה המעוותת בסרטיו האחרונים של קרוננברג – "ספיידר”, “היסטוריה של אלימות", וזה הנוכחי – נדמית כמעט נורמלית בהשוואה, עדיין היא מעוצבת פה כמו מדובר היה במיתולוגיה של רוע קדום, שבטי, כאשר הפטריארך זומם להקריב את בנו האחד כדי להציל את חיי האחר, ואח, לא נחשוף מי, מוכן להמית את אחותו, והכל בשם האב.

לא חודר לקרביים

אך הסוגיה המשפחתית אינה מתמצית בכך, ויחסי אמהוּת ואבהוּת סימבוליים שבים וצצים בסרט לכל אורכו. המשפחה אצל קרוננברג היא אתר של המרת זהויות שבסיסה יצוק באלימות רצחנית. אפילו הגיבורה של הסרט, “נורמלית" ככל שתראה לנו, מונעת בחקירתה המסוכנת מכוח נחישות שאין להגדירה אלא כמופרעת, תוצאה

 של טראומה אישית נוראה. מבחינה זו - אך לא רק - היא גרסתה הנשית של דמות האב שגילם מורטנסן ב"היסטוריה של אלימות", הקודם של קרוננברג, שגם היא הסתירה מתחת לחזותה המשפחתית-השלווה אישיות אלימה ומאיימת, שמתפרצת בסופו של דבר.

אם יש משהו מאכזב ב"סימנים של כבוד", הרי זו התחושה שקרוננברג אינו חודר בו לקרביים, והדברים הללו יכולים להתפרש ביותר ממובן אחד. האיש שבעבר הילך במחוזות הפרוורסיה הגופנית ועשה בהם כבתוך שלו, מתמקם בהדרגה בשולי הזרם המרכזי – לא בדיוק המקום הטבעי לו. מי יכול היה להאמין שאי פעם בסרט של קרוננברג, דווקא אצלו, ניתקל בתכסיס הקולנועי המיושן הזה, שבו ציטוטים נבחרים מיומנה של זונה מתה מובאים בקולה, ב-voice-over, באנגלית מדוקלמת במבטא כבד של ארץ הבורשט. מצד שני, זהו סרט של קרוננברג, כך שכל תלונה על היותו מעט פרווֶה נדמית כמעט קטנונית.