"אהבתי את אמא שלך יותר משאהבתי את החיים" (ביאנקה - 3)
"אז מה עשית כל הימים האלה כאן?" טבי כמעט צעק, "בדקת אותי? רצית לראות אם 'כדאי' לך להיות אבא שלי? מה? הייתי מספיק נחמד אז החלטת לספר לי? ואם לא הייתי מתנהג יפה אז לא היית מגלה לי כלום?" פרק 3 ואחרון בסיפור בהמשכים
אלון עצר, הסתכל על עצמו בראי, וטבי ניסה להבין מה קורה. אחר כך אלון התיישב מול טבי, מניח את הזרועות שלו על הברכיים של טבי ממולו, מסתכל לו ישר בעיניים, לקח נשימה עמוקה ואמר: "טבי, אני בכלל לא ידעתי שהיא היתה בהריון" .
טבי לא הבין.
"אמא שלך היתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים", אמר לו אלון. "ראיתי אותה פעם ראשונה בחדר האוכל בבוקר אחד, בהפסקה מהעבודה".
טבי כנראה הרגיש מה הולך לקרות והוא קם, נרתע מאלון. אלון לא הוריד ממנו את המבט.
"טבי, אני לא ידעתי שאתה קיים. אני אהבתי את אמא שלך יותר משאהבתי את החיים, אבל יום אחד היא פשוט נעלמה! ניסיתי לאתר אותה, אבל כאילו בלעה אותה האדמה".
"אז מה עשית כל הימים האלה כאן?" טבי כמעט צעק, "בדקת אותי? רצית לראות אם 'כדאי' לך להיות אבא שלי? מה? הייתי מספיק נחמד אז החלטת לספר לי? ואם לא הייתי מתנהג יפה אז לא היית מגלה לי כלום?"
אלון לא ידע מה לענות על זה. "טבי, אני פתחתי את הדלת וקיבלתי מכתב שאתה הבן שלי. לא ידעתי שאתה קיים, והנה אתה נוחת עלי פתאום בגיל 18, מבושל לחלוטין. אני מנחש שרצית סיפור כמו באגדות שבו הייתי אומר לך 'בני' ואתה היית קורא לי 'אבא', אבל הייתי בשוק. מגיע לי כמה ימים להתרגל לרעיון, לא?"
טבי שתק. אלון שתק. אחר כך טבי אמר שהוא רוצה להתקשר לאמא שלו, ואלון אמר שגם הוא רוצה לדבר איתה. טבי דיבר בשפה שאלון זיהה מהימים ההם ולא הבין אפילו מילה ממנה. בינתיים הלב שלו דהר במהירות מדהימה רק מהעובדה שביאנקה היתה בצד השני של השפופרת שהוא אפילו לא החזיק ביד. אחר כך היה שקט לרגע, וטבי הגיש לאלון את המכשיר.
אלון לקח את השפופרת ולא ידע אם הוא רותח על השנים שהיא נעלמה לו, כועס על הילד שהיא לא סיפרה לו עליו, או נמס מהאהבה שהוא ידע רק איתה. אז במקום לדבר, הוא נשנק. הוא ניסה להתחיל כמה פעמים להוציא מילה מהפה, אבל זה לא עבד.
אז טבי, הילדון שהוא אפילו לא ידע על קיומו, צבט לו את הכתף, וכשאלון הסתכל עליו הוא ראה שהוא צוחק מאושר, אבל עם דמעות בעיניים. הוא סגר את השפופרת בלי שהחליף מילה אחת עם ביאנקה, התרומם, והם עמדו ככה מחובקים כמה דקות עד שטבי אמר שהוא רעב.
שבוע אחרי זה אלון וטבי ישבו יחד בטיסה שהחזירה את טבי הביתה. ביאנקה ואלון כבר הספיקו לדבר בינתיים, וכשאלון חשב על זה שזו היתה יכולה להיות הפתעת המאה אם הוא פשוט יופיע אצלה על מפתן הדלת זה כבר היה מאוחר מדי, כי הם כבר סיכמו שהוא מגיע עם טבי. בטלפון הם היו קצת זרים, אחר כך הם נרגעו. הם לא דיברו אפילו פעם אחת על למה ואיך ומה היה ומה קרה. הם ידעו שיותר טוב שזה יחכה קצת.
בשדה, ביאנקה עמדה זקופה ומתוחה כמו חייל. היא השתנתה, אבל עדיין היתה ביאנקה. השיער שלה היה קצר, הדמות שהיתה בזכרונו התפוגגה לחלוטין מול האשה האלגנטית שעמדה מולו. אבל גם בגיל 40 ביאנקה היתה עוצרת נשימה. הם התחבקו כמו חברים אבודים, לא כמו מאהבים. רק שהלב של אלון דילג בפראות. הוא נזהר לשמור על התנהגות מכובדת, אחרי הכל הוא לא ממש ידע עליה יותר ממה שטבי סיפר לו.
הם נסעו אליהם הביתה, כשטבי מספר לה בדרך בהתלהבות חוויות מהארץ ומציץ מידי פעם על אלון כדי לנסות לנחש מה עובר לו בראש, מתוח יותר מההורים שלו שישבו לפניו ומפחד שאולי בכל רגע מישהו מהם יקפוץ ויגיד "טוב, די עם המשחק הזה. ביי".
אלון, למרות ההתעקשויות של טבי וביאנקה, בחר לגור במלון, כי חשב שזה יותר חכם. הם בילו את היומיים הראשונים יחד, ובסוף היום השני, כשביאנקה וטבי הורידו אותו במלון, אמרה ביאנקה שלמחרת תקח אותו להראות לו את פינלנד, כמו שהבטיחה לפני 18 שנה. טבי שאל "ומה איתי", וביאנקה צחקה ואמרה "אתה תשב בבית".
אלון עלה לחדר וחיכה לבוקר, רק שבסביבות 11 בלילה היתה דפיקה בדלת.
זו היתה ביאנקה. הוא עמד מולה, לא בטוח מה קורה, והיא אמרה "אולי הגיע זמן שנדבר?"
הם דיברו. היא ניסתה להסביר לו למה עזבה כפי שעזבה. אמרה שהיא עדיין לא ידעה אז שהיא בהריון. הוא היה בצבא, היא אהבה אותו בדיוק כמו שהוא חשב שהיא אהבה אותו. בטח. אבל היא ידעה שהיא צריכה לחזור, והיא ידעה שהוא יהיה בצבא, והיא ידעה שהפרידה תהיה קשה לשניהם. אז היא חיכתה שהוא יתגייס, כדי שלא להרוס לו את הגיוס עצמו, ונסעה.
שיהיה לה אלון קטן תמיד איתה
היה לה קשה, היא לא הצליחה להוציא אותו מהראש שלה, ואז היא גם גילתה שהיא בהריון. בשבילה, ההריון היה המתנה של האהבה שלה אליו. שיהיה לה את האהבה הזו קרוב אליה. שיהיה לה אלון קטן תמיד איתה. היא אמנם כבר היתה בת 22, אבל אלון היה בסך הכל בן 18, והיא לא רצתה להפיל עליו את זה. אז היא החליטה להיעלם לגמרי, כדי שלא לדפוק לו את החיים. וההורים שלה עזרו כלכלית.
כשטבי היה בערך בן שנתיים היא ממש רצתה להתקשר לאלון, אבל לא ידעה מה להגיד. היא חשבה שאולי אלון התייחס אל זה אחרי כמה זמן כאל סתם רומן של קיץ עם סתם מתנדבת מהקיבוץ. עם השנים היא התרגלה, אבל לא שכחה אותו.
אלון שתק. הוא ניסה להגיד כמה מילים תוך כדי, אבל עצר את עצמו. וכשהוא דיבר, הוא בעיקר דיבר על "למה היא חשבה בשבילו". אבל בתוך הלב, ממש ממש עמוק בפנים, הוא הבין אותה. אולי הוא היה אפילו עושה אותו דבר. הוא ניסה לברר אם היא ידעה כמה הוא אהב אותה, ניסה להסביר לה ולו מה היא בעצם עשתה לכל החיים שלו שאחריה. איך הוא בעצם חיפש לשווא כל השנים האלה אצל נשים אחרות את מה שהיה להם. ועכשיו? הוא לא יודע אם הם אותם בני אדם. הוא יושב מולה ומתרגש, אבל לא בטוח אם זה ממנה, או מהזיכרון שלה.
היא הבינה בדיוק מה הוא אומר.
אחר כך הם דיברו על טבי, ואיזה ילד מקסים היא גידלה. אלון אמר שהוא התאהב בו, אפילו שמוזר להגיד את זה על בחור בן 18. ביאנקה סיפרה לו שכל השנים טבי חיפש דמות של אבא, והיא שמחה שהם "התחברו". אחר כך ביאנקה צחקה ואמרה שכדאי שתזוז, כי עוד מעט היא צריכה לקום כדי לחזור ולקחת אותו לראות את פינלנד. הם צחקו והוא ליווה אותה לדלת. ושם, ליד הדלת, הם פתאום התחבקו. עמדו בשקט ולא נתנו זה לזה לזוז. ואחרי שהדקות עברו אלון הרגיש את הרעידות הקטנות האלו, כשמנסים לשאוף אוויר אבל הנשימה מקוטעת כי הבכי עצור ושקט, והוא לא היה בטוח אם זה הנשימות שלו או שלה.
סוף
לפנייה לכתב/ת 
