הכיבוש משחית

הכיבוש משחית. ואל המסקנה הצדקנית הזו – נורא מה שהכיבוש הזה עושה לנו – מגיע "בעמק האלה" בתום כ-120 דקות צפויות למדי. המסכנים, על פי הסרט שכתב וביים פול האגיס (זוכה האוסקר על “התרסקות”), הם, אחרי הכל, החיילים האמריקאים שהמלחמה הארורה הנמשכת בעיראק מסאבת את נשמותיהם הטהורות. ממש כמו המנטרה ה"שלום עכשיו'ניקית" שבפתיחה, או שלטי החוצות שתבעו בטרם ההתנתקות מעזה "לצאת מרצועת המוות" – הכרזות, שהופכות את הסיטואציה של הכיבוש ללא יותר מאשר כלי המשמש לבחינה של הכובש, זה היורה ובוכה, את מצפונו שלו עצמו. 

צפו בטריילר של הסרט

במרכזו של "בעמק האלה" – השם מתייחס לאתר שבו נערך הקרב התנ"כי בין דוד לגוליית – ניצב אב (טומי לי ג'ונס, המעולה), קצין משטרה צבאית בדימוס, המגלה כי בנו הלוחם ששב מעיראק נעלם מבסיסו. הוא יוצא בעקבותיו, הרמזים היחידים שעומדים לרשותו הם קבצים שצילם הבן בטלפון הסלולרי שלו בעת שירותו, ומשמשים עדות מקוטעת ומטושטשת לזוועות שמתרחשות בעיראק. כאשר, זמן קצר אל תוך התעלומה, מתגלים שרידי גופתו המבותרת והשרופה של הבן, חובר האב לבלשית משטרה מניו מכסיקו (שרליז תרון) במטרה לאתר את הרוצח/ים. הסיפור, כך מדווח, מבוסס בחופשיות על מקרה שהיה, שפרטיו הובאו במגזין "פלייבוי".

כך, במסווה של מותחן "מי-עשה-את-זה", מספק כאן האגיס מעין דין וחשבון בדבר התוצאות המוסריות של הלחימה בעיראק. תראו למה שהכיבוש הברוטלי הזה – המכונה גם "דמוקרטיה לעיראק" – הופך אותנו. כאילו שהאלימות האזרחית באמריקה היא תוצאה של המלחמה, ולא להפך. פוזה צדקנית ביותר, אם אי פעם נתקלנו באחת.   

הכל בגלל המזרח התיכון

להבדיל מדיוויד קרוננברג, שבסרטו המזהיר "היסטוריה של אלימות" חקר את היסוד הגנטי האלים הטבוע בנפש האמריקאית (ושימש, על כן, אחד הטקסטים הקולנועיים המרתקים שעניינם אמריקה של פוסט 11 בספטמבר), מעדיף האגיס לנסח טענה הפוכה: בעבורו, עיראק היא הטריטוריה שמצמיחה פושעי מלחמה, כאילו שהאשמה היא במקום, המזרח תיכוני, המשחית (קודם לכן שירת הבן בבוסניה, ודווקא בהצלחה). סרטו, על כן, נועד להחניף לצופה האמריקאי שכמו אומר לעצמו "זה לא אנחנו, זה הם". בהתאם, “בעמק האלה" מעמיד את "האב הטוב" (ג'ונס) מול "האב הרע" (בוש), שדמותו מרצדת כאן מעל גבי מרקעי הטלוויזיה, והוא זה שבעצם הפך את הגיבורים הצעירים האלה לפושעים-נגד-האנושות הנתעבים שהם.

הצפייה בדימויים מעיראק, שחריפותם הולכת ומתעצמת, חושפת גם את אשמתו של האב, כמייצג של הלאומיות, על "החיה" שייצר (הזיהוי הזה מותיר את דמותה של האם, כאן בגילומה של סוזן סראנדון, כשולית בהחלט). הפשעים שביצע הבן

מעמידים בהדרגה את האב בדילמה: התכחשות לו מול הזדהות עמו. אך חשיפתם של פשעי הבן כמו נועדה להסיט את האחריות אל נסיבות היסטוריות מעורפלות, ולא לייצר אמירה ביקורתית של ממש. עיראק של "בעמק האלה" אינה אלא הבלחות של גיהינום עלי אדמות, ובמקום לשאול מה אנחנו בכלל עושים שם – ראו מקרה "בופור" אצלנו – הסרט עוסק, למעשה, במצוקתה של אמריקה עצמה, שכמו "נקלעה" שלא בטובתה אל הטריטוריה הזו.

להבדיל מהטיפול ההוליוודי במלחמת וייטנאם, שהתקיים ברובו אחריה, הסרטים העוסקים בעיראק מופקים תוך כדי שהמערכה שם מוסיפה להתנהל. קשה, על כן, לבוא בטענות אל הססנותו של סרט שפועל מעם לב המערכת, ובה בעת מבקש לבקר אותה. ועם זאת, אי אפשר שלא להירתע מהדימוי החותם את "בעמק האלה", זה של הדגל האמריקאי (המרוט) המונף כשהוא הפוך, כביטוי של מצוקה. סמליות גסה, שהאגיס מתבלבל בינה לבין אמירה פרובוקטיבית, מעוררת מחשבה וחריפה באמת.