אדון ליאון ומיסטר רוזנברג

בראש רשימת האנשים שצריך להרוג, ממש באותה שורה שבה מופיעים אנשים שזכו בלוטו, מופיעים אלה ששפר עליהם מזלם אחרי שזכו מן ההפקר באיזה ג'וב מגניב כזה, נניח מנהל התוכניות של ביפ, ערוץ הצחוק של HOT, כמו ליאון רוזנברג. רק כדי שתבינו, מדובר בג'וב שמורכב מקבלת החלטות (ביחד עם חבריו - העורך הראשי יובל נתן והמפיק הראשי שי גני), כמו האם לאשר את התוכנית הקורעת מצחוק הזאת או לאשר את הפורמט ההזוי ההוא. בדמיון שלכם אתם בטח רואים אותו מגיע לעבודה בנעלי בית, ג'ינס וטי שירט זרחנית, מתעסק בתסריטים על שעשועונים שבהם אנשים חוטפים כדורי פינג פונג לפנים, בובות של עכבר ונמר מבצעות פשעים וגורילה וכוסית שמסבירות לילדים איך הם באים לעולם. תודו שזה מעורר קנאה.

"אנשים אומרים: 'איזה חיים יש לך' ואני מטפס על קירות". עונה חדשה בביפ (צילום כפיר חרבי)

ובכן, צדקתם, אבל חלקית. התכנים אומנם מגניבים, אבל החיים אפרוריים למדי, כמו של כל איש משרד: לראיון מגיע רוזנברג, 34, אחרי שטיפל בבתו הקטנה, יש לו משקפיים של חננות, הוא לבוש באפור, מחזיק במשרד קטן, שותה כוס תה ועובר על המון ניירת משעממת.

לפני שנה וחודשיים קיבל עליו רוזנברג את הג'וב ("צרחתי מרוב שמחה"), אבל מהר מאוד הבין שהוא הולך לעבוד קשה. "סוף סוף אנשים יאמינו לי שאני באמת עובד קשה", מקטר רוזנברג. "אני מלווה את ההפקות ביומיום, מדבר עם היוצרים, עובר על התסריטים. אני נכנס לדברים ברמה הכי פרטנית, מעורב לגמרי ביצירות, אבל לוקח זמן עד שהם עולים למסך, אז חושבים שאני נח הרבה".

צריך אישור על שריטה בראש כדי להתקבל לתפקיד שלך?

"הרבה פעמים הומור נוצר מהפרעות באישיות. הרבה קומיקאים הם אנשים חרדתיים ובודדים, אבל אני לא קומיקאי. אני צריך להיות נורא פתוח, כי הומור זה נורא סובייקטיבי ואני צריך להיות פתוח גם למה שלא מצחיק אותי. אבל אני לא יכול להיות שרוט, כי זה תפקיד שדורש כל כך הרבה פרוצדורות, תהליכים ויעדים, ואתה צריך להוביל הפקה עם כל הקשיים שנובעים מכך. ביפ הוא לא ערוץ גדול, אנחנו לא יכולים לשפוך 100 אלף דולר לפרק כמו בערוץ 2, ולכן אנחנו צריכים לעשות קומדיה בתנאי גרילה".

מה מצחיק אותך?

"הומור שיש לו משמעות מעבר לצחוק המילולי. לא בדיחות פיפי קקי, עדות ועולים חדשים, אלא הומור שאומר משהו. גם לא 'די לכיבוש', כי המציאות לא מצחיקה, אלא הומור שפוגע בך מיידית אבל שמשהו נשאר איתך אחר כך".

איך אתה רואה את התרומה שלך לביפ?

"היופי של ביפ לאורך השנים זה שהוא מאפשר התנסויות. אתה יכול לצאת להרפתקאות טלוויזיוניות בשביל לטפח משהו. בערוצים הגדולים עושים המון פיילוטים עד שבסוף יוצאת תוכנית שהיא כמעט מוכנה. אנחנו מגדלים יוצרים ופרויקטים, מראים דברים שהם בתהליך מעבדתי כמעט. הבנתי שאני נמצא בצומת חשוב ושאני צריך לתת ביטוי ליוצרים לא מוכרים ולאפשר פריזמה גדולה של דברים שלא בהכרח מובנים לכולם, שאפשר לעשות פה דברים נועזים".

"כל הזמן הייתי בחרדה". ליאון חזק בפרצופים (צילום: כפיר חרבי)

לוח השידורים של ביפ כולל שידורים חוזרים של "סיינפלד", "חברים" ו"ארץ נהדרת", לצד הפקות מקור, כמו "הרצועה" (שירדה מהמסך), "ספרי לילה" (תוכנית אירוח של שני ספרים), תוכנית רדיו משודרת של שי ודרור, "מהדורה מוגבלת" (תוכנית סאטירית בהנחיית אפרת אברמוב ודודו ארז) - כולן, למעט "הרצועה", לא עוררו באזז ונקטלו על ידי התקשורת. לוח הפקות המקור החדש כולל את "בהפרעה", שעשועון חדש ואכזרי בהגשת עידו רוזנבלום; "פרויקט ביפ", תוכנית ריאליטי שמחפשת את נבחרת הקומיקאים הבאה של ישראל בהנחיית רוזנברג עצמו; "חיות פשע", קומדיית פשע הזויה בכיכובם של נמר, עכבר, מאור כהן וגל זייד, ו"טופי והגורילה", תוכנית ילדים למבוגרים בלבד.

"יש לנו תקציב קטן, אנחנו נישה זעירה ומסכנה", אומר רוזנברג, "הייתי רוצה לעשות סיטקום, אבל אנחנו לא יכולים לעבוד עם טאלנטים קומיים. אחד הדברים העצובים היה ההכרה ש'הרצועה' גדולה על ביפ למרות שהיא גדלה בביפ, וזה לא היה פשוט. נאבקנו לעשות את זה בגלגול חדש, אבל זה היה בלתי אפשרי והגענו לדד־אנד. הטאלנטים רצו לעשות דברים אחרים, יובל סמו הלך ל'ארץ נהדרת', ועשה את 'חדשות מפתיעות' עם נתי קלוגר ואורי גוטליב. פתאום הם רצו עוד, וזה טבעי בחיי שחקן ויוצר. אבל אין לנו תקציבים כמו של 'ארץ נהדרת'".

לא מבאס אותך שהם עזבו בשיא הצלחתם?

"ביפ הוא בית גידול, מרתף הסטנד־אפ של תעשיית הטלוויזיה בארץ. זה אומר שאמנים גדולים שבא להם לעשות משהו

חתרני יבואו אלינו, כשהם יודעים שהקהל שאוהב את הדברים האלה יראה את זה ומצד שני יש מקום לקומיקאים מתחילים".

היו לכם לא מעט פאלטות. "ספרי לילה" היתה מביכה.

"עד כמה שזה מפתיע, יש אנשים שאוהבים את זה. אני מודה שזה היה ניסוי שהייתי בעדו ואני חושב שאפשר לעשות משהו עם יוסי ויוסי (הספרים - נ.ר) - הם טאלנטים, הם זורמים, פתוחים ואותנטיים. לא רציתי לעשות עוד לייט נייט עם בחור מגניב ובחורה כוסית, קהל עצום ורקדניות שנכנסות באמצע. זה סוג אחר של הומור, זה הומור שבא מקריית אתא בניחוח של ספריי לשיער, ויש בזה משהו. אולי הרבה אנשים באמת לא אהבו את זה בגלל האישיות הקיצונית של האנשים, אבל זה ערוץ נישה".

יש לך קו אדום בכל הקשור לתוכניות טראש?

"אני לא יודע מראש. ההברקה יכולה להיות במקומות הכי לא צפויים, אני מחויב לזה אידיאולוגית".

חלק מהאידיאולוגיה זה להביא שעשועון כמו "בהפרעה" שמשתמש באלימות כדי להצחיק?

"זה פורמט בריטי שהצליח בכל העולם, אנחנו קנינו אותו וזה נורא מצחיק. זה מצחיק לראות מישהו מנסה לענות תשובה לשאלה נורא קלה אחרי ששתה צ'ילי חריף".

זה מצחיק בערך כמו ליפול על בננה.

"נכון, וגם זה נורא מצחיק. יש בזה משהו חתרני. אם הייתי מבקר הטלוויזיה שצריך לכתוב על זה ביקורת, הייתי כותב שזה חושף את הניצול, הופך את הניצול לגרוטסקי. הרי כל השעשועונים הם דרך קלה להעביר זמן. אנחנו משתמשים באנשים שרוצים לזכות בפרסים, קונים אותם ואומרים, 'אתם רוצים לזכות בפרסים? בואו נראה כמה רחוק אתם מוכנים להגיע'. וזה הומור פיזי - הם לוחצים על התשובה וצורחים".

זה כמו להתארח אצל נמרוד הראל ולהיכנס לכלוב עם נחש.

"שזו גם התעללות".

אז בעצם הכיף שלך זה לצחוק על אנשים שמספיק פתטיים כדי לעשות את זה לעצמם?

מונית הכסף עידו רוזנבלום

"הם צוחקים איתנו. גם בריאליטי 'הדוגמניות', הדוגמניות הן אלו שסבלו מקור ולא הצופים שהיו מוגנים. לפחות אנחנו עושים את זה בגלוי, לא מתעללים בהם רגשית. גם בדקנו חלק מההפרעות - חשמלו אותי, דחפתי את הראש שלי למאוורר".

איך עובד החשמול?

"שמים עליהם קולר של כלבים, כזה שנותן מכות חשמל בכלב. זה לא וולטים גבוהים, ואנחנו בודקים שאף אחד לא רגיש או שיש לו קוצב לב, ויש פרמדיק באולפן. משתמשים בזה לאילוף, אבל אני נגד זה ובחיים לא הייתי שם את זה לכלבה שלי. על בני אדם זה בסדר".

כאילו שאין מספיק אלימות בארץ.

"אם היינו מצליחים לצמצם את האלימות למסך הטלוויזיה, היינו במצב טוב. הסיבה האמיתית לאלימות הגוברת במדינה זו לא הטלוויזיה, אלא העובדה שאנחנו מחנכים ילדים בני 18 להשתמש ברובה, ומעמידים אותם במצבים שהם צריכים לנהל אוכלוסיות של קשישים ומבוגרים מהם. אחרי שירות כזה בן אדם לא יכול שלא להיות אלים".

סליחה, אבל האלימות מתחילה כבר בגיל 12 מול המסך.

אגם רודברג (צילום: ערן לם)

"זו מדינה אלימה. אי אפשר להאשים את הטלוויזיה בזה. זה שאנשים לוקחים תופעות בטלוויזיה ואומרים שילדים מנסים את זה בבית, זה כי אין מערכת חינוך נורמלית. אם הערכים היו מוקנים, הדברים לא היו קורים. אם ילדים היו יודעים את ההבדל בין מציאות לבדיה, זה לא היה קורה".

הבת שלך תצפה בתוכניות האלה?

"אאזן את זה. אבל יש את הסקס באינטרנט שהוא זמין, יש קטעים בYouTube־ של תאונות, התעללות בבעלי חיים. הטלוויזיה היא רק נדבך אחד וגם אם היינו שמים רק תכנים של חני נחמיאס, עדיין אפשר היה למצוא תכנים אחרים; זה הרצון של אנשים, לקבל גירויים. היום ילדים בני חמש גולשים באינטרנט וכדאי שההורים יפקחו עליהם".

שני אנשים שונים גרים בתוך רוזנברג, שנולד ברמת גן לאילן (איש עסקים) ואלישבע (גננת) - האחד איש משרד רציונלי, מיושב, זה ששירת בגל"צ ככתב כלכלי, למד מתמטיקה בלימודי התעודה, בעל שולחן כתיבה עם מגירות ותלוש משכורת; והשני, שחקן, שנשנש את אגם רודברג בטלנובלה "אהבה מעבר לפינה", או כיכב כדמות שמבוססת על קומיקס ישראלי ("זבנג") לצד סנדי בר, ועוד לא דיברנו על "אסתי המכוערת", הנחיית "Y בלילה", השתתפותו בהרכב המוזיקלי בורדו, ועריכת תוכנית הנוער השערורייתית לפרקים, "אקזיט".

לפעמים שני האנשים האלה, סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, רק בלי כל עניין הרציחות, נותנים מקום זה לזה ומבינים שלכל אחד יש את הזמן שלו, אבל לפעמים הם מתנגשים בבום גדול.

"אני מגלה את עצמי תוך כדי עשייה", מסביר רוזנברג. "הייתי שחקן, הופעתי בשתי סדרות מאוד מצליחות, עשיתי סרט, הנחיתי והגעתי למיצוי. הגעתי למצב שאמרתי לעצמי, 'מה עכשיו? עוד טלנובלה?'. כש'אסתי המכוערת' שודרה ישבתי בבית וכתבתי שירים. אני יוצא החוצה ואנשים אומרים לי, 'בוא'נה, איזה חיים יש לך' ואני בבית מטפס על קירות. זה היה קשה וזה הוביל אותי למחשבה על הבחירות שלי בחיים. עבדתי חמישה חודשים בשנה ונורא נהניתי, אבל שבעה חודשים סבלתי וכל הזמן הייתי בחרדה, 'האם אקבל תפקיד? האם אני במצב של לסרב לתפקידים?', ואז קיבלתי את ההצעה לערוך את 'אקזיט' וזה היה לי טבעי. זו תחושה מדהימה להיות מעורב ביצירה וזה מבטל את האגו כשחקן".

אתה מתגעגע למשחק?

"בטח. אני מת לעשות תפקידי בשר בקולנוע, לעשות סרט בלתי נשכח. אבל כל דבר בזמנו".

יש בחירות בקריירה שלך שאתה מתחרט עליהן?

"כשחקן חטאתי לעצמי. הייתי צריך להיות יותר בררן".

כמו המורה שמתאהב בתלמידה ב"אהבה מעבר לפינה"?

"נגיד. זה היה מצחיק לעשות סצינות מין עם אגם רודברג. זה תפקיד שלא דרש ממני שום מאמץ ועשה לי סוג של טראומה. היום אני יודע שלא אקח תפקידים שלא מדליקים אותי. בכלל, היום משחק נראה לי כל כך קל. מטפלים בך יפה, שואלים אותך מה אתה רוצה לאכול, מאפרים אותך, אומרים לך כל הזמן 'אוי, אתה נראה נהדר, אתה נורא מצחיק', עושים איתך חזרות על התסריט ואז אתה עושה את הסצינה, ופתאום אתה מחליט שאתה צריך חמש דקות כדי להיכנס לדמות, וכל הצלמים מתים להשתין אבל מחכים לך - זה קל. חופש.

"עכשיו אני בא לסט, עובד קשה כדי שהטאלנט יהיה מרוצה, שהכל יהיה פיקס, לא שואלים אותי אם אני רעב, זה משהו אחר לגמרי. זה מספק בטירוף, אבל יותר קל להיות הכוכב".

• את הראיון המלא עם ליאון תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס