שתף קטע נבחר

צילום: ויז'ואל/פוטוס

7 המיתוסים שמונעים מאיתנו לחתום על כרטיס אדי

דביר דורי מתנדב באדי כבר שנתיים וחצי והספיק לשמוע כל סיבה ותירוץ בעולם שמונעים מאיתנו הישראלים לחתום על הכרטיס. עין הרע, קונספירציה של רופאים, אי הסכמה של רבנים או הדחקה מלדבר על נושא המוות - המיתוסים מאחורי תרומות אברים, ושברם

כבר שנתיים וחצי שאני למעשה חי את אדי. אני מתנדב בארגון ועומד בחזית, שזה אומר בתוך דוכן ההחתמה שאנחנו מקימים בירידים, בכנסים, בימי סטודנט ובכל אירוע אחר אליו אנחנו מגיעים. הסקרנות תמיד שם. אנשים ניגשים,

שואלים שאלות, לעיתים מתווכחים, אבל בסוף, לצערי הרב, לא כולם חותמים.

 

בזמן שבמדינות אחרות בעולם המערבי עומד אחוז החתימה על 25% ואפילו 30% במדינות מסוימות, אצלנו אחוז החותמים נמוך מאוד ואפילו לא מגיע ל-10% מכלל האוכלוסייה.

 

למה זה קורה? אז ככה - לנו, הישראלים, יש סט קבוע של סיבות, תירוצים, קביעות. אני בוחר לקרוא להם מיתוסים, שחוזרים על עצמם בכל אירוע אליו אני מגיע. המדובר במיתוסים כי סיבות אלו שחוסמות אותנו מלחתום משוללות כל הגיון ישר ומתקיימות רק בדימיונם של אומריהם.

 

הנה לפניכם שבע הסיבות השכיחות ביותר בהן נתקלתי, בגללן אנשים נמנעים מלחתום על כרטיס אדי. לצד הסיבות הנפוצות - ההסבר ההגיוני ששולל אותן. אם אצליח להזיז אפילו אחד מכם מדעתו, נראה שעשיתי את העבודה.  

 

1. אני מעדיף לא לחשוב או להחליט בעניין המוות

מובן לגמרי. אף אחד לא אוהב לדבר על מוות, זה מפחיד. אבל יודעים מה מפחיד יותר? שבכל שנה זקוקים אלף אנשים בארץ להשתלות אברים. מאה מתוכם מתים כי לא נמצא להם האיבר המתאים. ובינתיים, לפעמים באותו בית החולים, אנשים מתים, ובמקום להציל אחרים הם מסרבים לתרום את איבריהם. ורק בגלל שהעדיפו "לא להחליט בנושא" או "לא רצו לדבר על המוות".  

 

כולנו פוחדים לדבר על המוות ולחשוב עליו, ועדיין יש לנו ביטוח חיים, הבטחת הכנסה, ביטוח בריאות ועוד. אז מהי עוד חתימה אחת קטנה על כרטיס אחד ירוק?


דביר דורי. חתימה להצלת חיים בלבד

 

2. "אבל שמעתי בחדשות שחולה בתרדמת התעורר אחרי שנים"

פער בהבנה מונע מאנשים לתרום אברים. מוות מוחי הוא לא מצב המכונה "תרדמת", "צמח" או מוות קליני. אברים נלקחים להשתלה רק במצב של מוות מוחי, שכולל גם את מות גזע המוח. כאשר גזע המוח מת או עובר הרס בלתי הפיך, האדם לעולם לא יוכל לנשום בכוחות עצמו. לא מתואר שום מקרה בהיסטוריה הרפואית של אדם שנותר בחיים לאחר שנקבע לו מוות מוחי. 

 

ניתן לחבר אדם שנפטר ממוות מוחי למכונת לב-ריאה, שתנשים ותשמור על דופק ולחץ דם, ובכך תשמר את האברים הפנימיים שיהיו ברי השתלה. אדם זה ייראה כאילו הוא ישן: עור בצבע ורוד, החזה עולה ויורד, אבל הוא לא ישוב לחיים. אחרי כשבוע, יפסיק גם הלב לפעום, האברים יפסיקו לתפקד וכבר לא ניתן יהיה להשתילם. 


כולנו פוחדים לדבר על המוות (צילום: ויז'ואל/פוטוס)  

 

3. קונספירציה: הרופאים לא יילחמו להציל את חיי החתומים

זה חשש מובן, אנחנו נתקלים בו הרבה, והוא תלוש לחלוטין מהמציאות. ראשית, איש בבית החולים אינו יודע אם המטופל חתום על כרטיס אדי. לרופאים הבכירים שאמורים לקבוע מוות מוחי, אסור על פי חוק שתהיה להם נגיעה כלשהי לתחום ההשתלות או שיטפלו בחולים הזקוקים להשתלה. 

 

בכל בית חולים יש רק אדם אחד שיכול לדעת אם מטופל כלשהו רשום במאגר הנתונים של משרד הבריאות כחתום על כרטיס תורם, וזוהי האחות מתאמת ההשתלות של בית החולים. אחות כזו יש רק בבתי החולים הגדולים, וגם לה יש גישה לנתונים אלה רק אחרי שנקבע מותו של האדם. רק אז היא פונה למשפחה בבקשה לתרום את איבריו של המת. 

 

חותמים עכשיו:

 

פרויקט תורמים לחיים:

  • 31 אלף חותמים - שיא כל הזמנים באדי
  • מתלבטים? היכנסו לפורום אדי ב-ynet

     

    חשוב לציין שקביעת מוות רפואי בישראל נעשית בידי שני רופאים ותיקים לפחות, כל אחד מהם מומחה בתחום אחר (וכאמור לא קשור להשתלות), ולפחות אחד מהם חייב להיות בדרגת מנהל מחלקה ומעלה. קביעת המוות המוחי מתבצעת על פי נוהל ארוך ומפורט וכולל בדיקות רבות. בכל מקרה, הכלל לפני קביעת מוות מוחי הוא כי "אם יש ספק אז אין ספק": לא קובעים מוות מוחי אם יש אפילו הספק הקטן ביותר שהמצב הוא לא כזה.

     

    עוד נקודה חשובה היא שהטיפול המשמש להצלת חיים הוא בדיוק אותו הטיפול הניתן כדי לשמור על האברים שיהיו כשירים להשתלה. כך שמצב בו "לא ילחמו על חיי אדם כדי שיהיה ניתן לקחת ממנו אברים להשתלה" אינו אפשרי.  

     

    4. אי רצון לתרום למגזרים מסוימים

    הנוהל במרכז הלאומי להשתלות הוא כי מי שמתנה תנאי כזה אינו נכנס למאגר ושולחים לו את הטופס בחזרה. מדינה, חוקית ואתית, לא יכולה להפלות בין חולים הזקוקים להשתלה. ולכן חותמות כמו "ליהודים בלבד" או "לערבים בלבד" (נתקלתי גם בחילונים שלא מוכנים שדתי יקבל את האברים שלהם בטענה "שהדתיים גם ככה לא תורמים לאחרים", טענה שהיא כמובן שקר מוחלט) אסורות.

     

    אז לפי מה קובעים מי יזכה להשתלה? הקביעה נעשית בידי מחשב, ראשית לפי קריטריונים רפואיים (סוג דם, גודל האיבר, תפקודו בהשוואה למצב הרפואי של המושתל, וכמובן מצבו הרפואי של המושתל). שיקולים נוספים הם למשל גיל: לקטינים מתחת לגיל 18 יש סיכוי רב יותר לזכות באיבר מלקשישים. אך כמובן שגזע, דת, ומין אינם נחשבים במערכת השיקולים. בדיוק כמו שערבים, ואפילו פלסטינים, תורמים ליהודים – ותתפלאו כמה סיפורים כאלה יש. למשל, איסמעיל קטיב, שתרם את איברי בנו אשר נהרג מירי בשוגג של חיילי צה"ל, ואיבריו הצילו בין השאר את חייהם של ארבעה ילדים יהודים ישראלים.

     

    ועוד דבר: כאמור, מגופו של אדם ניתן להציל את חייהם של עד שבעה אנשים אחרים. הסיכוי שכל השבעה יהיו דווקא מהמגזר אליו לא מעוניינים לתרום הוא אפסי. האם תבחר לא להציל שבעה אנשים בגלל שאחד מהם נמנה על מגזר שאינו אהוד עליך?  

     

    5. ממילא נדרשת הסכמת המשפחה

    החתימה על הכרטיס היא בקשה של החותם, אבל תמיד נדרשת הסכמת המשפחה והיא הקובעת בעניין. אחת הסיבות המכריעות לסירוב המשפחה היא חוסר הביטחון לגבי מה הנפטר באמת רצה.  

     

    הניסיון שלנו מראה שבשעת צערה של המשפחה, עם רגע קבלת הבשורה המרה, קשה לחשוב באופן הגיוני או לפשפש במעמקי הזיכרון כדי להחליט האם הנפטר רצה שאיבריו ייתרמו או לא. בעת הצער הבלבול כה רב עד שנתקלנו פעם ברופא מומחה שביקש שיסבירו לו שוב ושוב על מוות מוחי לאחר שנקבע כזה לאשתו, והוא עמד בפני ההחלטה הכואבת האם לתרום את איבריה של אשתו או לא. 

     

    הכרטיס מסמן למשפחה על רצון הנפטר ועוזר לה להחליט בשעת צערה.  

     

    6. פחד ממזל רע

    מן הסתם אין זה נימוק רציונאלי. כמו בחתימה על ביטוח חיים, ביטוח בריאות וביטוח רכב, גם כאן יש להתגבר על החשש מעין הרע.  

     

    7. סיבות דתיות

    לפני שהכרתי לעומק את הנושא, שאל אותי מישהו איך הוא אמור לעמוד בפני האל כשייאלץ לתת בפניו את הדין. עניתי לו שבמקומו הייתי מצביע למטה ואומר: "רואה את אלה שעכשיו חיים באושר שם למטה? הם חיים בזכותי. כתוב

    שכל המקיים נפש אחת בעולם כאילו קיים עולם מלא. עכשיו אני מוכן לקבל את הדין".

     

    יש בלבול רב בקרב הציבור הדתי בעניין תרומת אברים לאחר המוות. לפני קצת יותר מארבעים שנים היו רבנים שחשבו שתרומה כזו היא רצח כפול - של התורם והמקבל. עם התפתחות מדע הרפואה, שינו אותם הרבנים את עמדתם מקצה לקצה. כבר בשנות השמונים התקבל העיקרון לפיו מות גזע המוח הוא מוות סופי ומוחלט גם מבחינת ההלכה, ואם מתאפשר להציל חיים של אחר על ידי תרומת אברים אז ודאי שיש גם היבט של פיקוח נפש, שהיא אולי המצווה הראשונה במעלה ביהדות.  

     

    לא אדון כאן בכל הסוגיות והפינות הקטנות, אך אני מבקש ממי שהנושא חשוב לו, להיכנס לאתר של עמותת "הוד" ולצפות בראיונות וידאו עם רבנים שמסבירים את הסוגיה הזו. 

     

    רק בחודש האחרון הצטרפו מעל 30,000 חותמים על כרטיס אדי, כמות שלא נראתה עד כה במרכז להשתלות. אני מבקש ממי שהצטרף ועדיין לא קיבל את הכרטיס בדואר להתאזר בסבלנות: אנחנו מוצפים בפניות ומתקשים לעמוד בקצב. 

     

    אם יש לכם תהיות, חששות ושאלות, שלחו תגובה לכתבה זו והשאירו בה כתובת דואר אלקטרוני. אני אקרא את התגובות שכתבתם ואענה לכולם בהקדם.  

     

    •  הכותב הוא סטודנט לרפואה באוניברסיטה העברית, מתנדב ומרצה באדי כשנתיים וחצי 

     


  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כרטיס אדי. הציבור בארץ לא ממהר לחתום
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים