שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ניפגש בכיכר
    מראשית ההתיישבות היוותה הכיכר את מקום המפגש הציבורי - בו התכנסו ההמונים כדי לחגוג, כדי למחות או סתם כדי להרגיש ביחד. מיכל בן ארי יוצאת לשיטוט בהיסטוריה של הכיכרות בישראל, מכיכר ציון ועד כיכר רבין, מכיכר המדינה ועד "כיכר הלחם"

    השנה: 1985, המקום: כיכר מלכי ישראל. האירוע: הפגנה סוערת של "שלום עכשיו". צפוף בכיכר. לפתע עיני נתקלות בעיניו. אנחנו מכירים. החלפנו מבטים בהפגנה קודמת. הפעם אנחנו מחייכים זה לזו וממשיכים לדרכנו. מי יודע אולי בהפגנה הבאה גם נחליף מילים.

     

    הכיכר היא אחד המושגים האורבניים המשמעותיים שיש. לאורך השנים ובכל רחבי העולם משמשת הכיכר כמקום מפגש אקראי ומתוכנן של תושבי העיר ומבקריה, ומהווה את המרחב הציבורי בהתגלמותו. באירופה, הכיכרות הראשיות תוססות והומות אנשים, מעוטרות במזרקות מפוארות, בניינים עתיקים, שווקים ובתי קפה מפקיעי מחירים.


    הכיכר כמרכז החיים. חנוכת הכיכר בכפר סבא ב-1927 (צילום: דניאל קפלן)

     

    בארץ, בראשית שנות ההתיישבות, היוו הכיכרות את בסיס המושבה המתפתחת. כל מושבה התחילה בכיכר קטנה סביבה רוכזו המבנים הציבורים כדוגמת בית העם, בית הכנסת וכד', שם נפגשו הפועלים לאחר יום העבודה. לימים הפכו חלק מהמושבות לערים וגם הכיכרות צמחו. חלקן שמרו על אופיין הכפרי הארכאי, כדוגמת כיכר אוסישקין בהוד השרון שניצלה מתוכנית פיתוח מאסיבית בזכות תושבי השכונה. חלקן, לעומת זאת, חודשו לחלוטין, כדוגמת כיכר העיר החדשה בכפר סבא שהפכה ל"פיאצה" עירונית, של מרכז קניות ומרכז בילוי.

     

    "ובכל הכיכרות הריעו לשלום!"

    הכיכרות בערים הראשיות בארץ כבר תוכננו על פי תוכניות בינוי ערים מנדטוריות (למשל תוכנית גדס בת"א). מתוקף המציאות התוססת והגועשת בארץ הן הפכו למקום בו מבטאים האזרחים את אשר על ליבם. הכיכרות, מצידן, משקפות במהלך השנים את הלך הרוח הפוליטי והחברתי השורר בארץ באותה עת. יצאתי לשיטוט בכיכרות המרכזיות של ההוויה הישראלית בעבר ובהווה ולהיזכר בסערות שאיפיינו אותן.

     

    הכיכר המפורסמת ביותר בעיר - וככל הנראה בארץ כולה - היא כמובן כיכר רבין, לשעבר כיכר מלכי ישראל. עוד בשמה הקודם, הייתה הכיכר, בה שוכנת עיריית תל אביב, ליבה החילוני של מדינת ישראל. שם זינקו אוהדי מכבי ת"א למים אחרי הניצחון על צסק"א, שם נערך לאורך השנים שבוע הספר ומשם יצא לדרך בגאווה "מצעד הגאווה".


    כיכר מלכי ישראל ב-1966 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)


    הפגנה! לא חשוב על מה? כיכר רבין ב-2007 (צילום: ניב קלדרון)

     

    מסתבר שאפילו כשהייתה הכיכר פרדס כבר נערכו בה הפגנות, למשל אסיפת המחאה הגדולה נגד "הספר הלבן" ב-1939. לימים, נוכסה הכיכר על יד השמאל הישראלי כמקום התכנסות והפגנות. שם נערכה בשנת 1982 "הפגנת ה-400 אלף" המפורסמת אחרי סברה ושתילה ושם נערכה בשנת 1995 העצרת בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. מאז אותו יום הפכה הכיכר לסמל ולאתר הנצחה ומוקד עליה לרגל למוקירי זכרו של רבין. במקביל, התחזק מעמדה ככיכר לאומית "של כל העם" ומקום בו ממשיכים להלחם למען ערכי הדמוקרטיה ונושאים אחרים (ע"ע הפגנת המורים).

     

    כיכרות עיר הקודש

    אל מול כיכר רבין נמצאת כיכר ציון בירושלים. הכיכר המחברת בין רחוב יפו, מדרחוב בן יהודה ונחלת שבעה היא הכיכר המרכזית בעיר, ובה מתקיימים חיי מסחר ובילוי שוקקים. הכיכר, שידעה פיגועי טרור רבים במהלך השנים, הפכה למקום המועדף על מפגיני הימין להבעת דעותיהם באופן ציבורי. כבר בשנת 1952 נערכה בה הפגנת ענק בהנהגתו של מנחם בגין נגד הסכם השילומים עם גרמניה. באוקטובר 1995, חודש לפני הירצחו של יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל, נערכה בכיכר הפגנת הימין בראשותם של בנימין נתניהו, אריאל שרון ומשה קצב נגד הסכמי אוסלו. בהפגנה נקראו קריאות הסתה רבות כולל הנפת כרזה של רבין במדי אס אס. ההפגנות הפוליטיות האחרונה שנערכו בכיכר ציון היו נגד תכנית ההינתקות והפגנת ענק של מתנחלים לאחר אירועי עמונה.


    כיכר ציון 1953 (צילום: טדי ברונר, לע"מ)


    כיכר ציון 1971 (צילום: משה מילנר, לע"מ)


    כיכר ציון 2006

     

    גם כיכר פריז, השוכנת קרוב לבית ראש הממשלה, מהווה מוקד להפגנות. בעיקר הפגנות של השמאל. בכל יום שישי מפגינות מול בית ראש הממשלה קבוצה של נשים בשחור. בקרוב מאוד אמור להצטרף למפגינות חבר חדש, דגם של מגדל אייפל בגובה 27 מטר שנתרם על ידי ממשלת צרפת.


    כיכר פריז 1962 (צילום: לע"מ)

     


    כיכר פריז 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

     

    ועוד כיכר, עם שם מקורי, "כיכר החתולות" (למעשה שמה הרשמי הוא "כיכר מכבי מוצרי", על שם מכבי מוצרי-מני, ממפקדי הפלמ"ח). זוהי כיכר עירונית קלאסית, במשך היום מתקיימים בה שווקי תכשיטים למינהם ובלילה היא הופכת מקום מפגש לבלייני העיר. בקרוב עתיד להיבנות בתחומה מוזיאון הסבלנות, ועד אז אפשר להשתעשע מההד החזק שמוחזר אל העומדים במרכז הכיכר.

     

    למה לי פוליטיקה עכשיו

    הכיכרות העבריות ידעו גם מאבקים על רקע חברתי. "כיכר המדינה" האליטיסטית והנובורישית בתל אביב נכבשה על ידי הומלסים ותנועת והפכה באחת ל"כיכר הלחם" ואילו בירושלים כיכר השבת, הסמוכה לשכונת מאה שערים, ידעה במשך עשרות שנים, מדי שבת, הפגנות רבות של חרדים שלא פעם נסתיימו באלימות.


    כיכר המדינה ב-1972 (צילום: לע"מ) 


    כיכר המדינה היום (צילום: אבי כהן)

     

    אולם לא רק עניינים חברתיים ופוליטיים הסעירו את הכיכרות העירוניות. הן זכו גם לעמוד במוקדם של ויכוחים עזים על רקע אסתטי. כך היה במקרה של כיכר דיזנגוף, או בשמה המלא, כיכר צינה דיזנגוף, על שם רעיית ראש העיר הראשון. כיכר זו הייתה הכיכר הראשונה בעיר שהתוו לה קווים אדריכליים. היא תוכננה בשנת 1934 על ידי האדריכלית ג'ניה אוורבוך בסגנון הבינלאומי. בזמנו הייתה בכיכר בריכת מים עגולה שבמרכזה ניצבה מזרקה צנועה. הכיכר היוותה מקום מפגש לתושבי העיר, ויש האומרים שהשיר "תשע בכיכר" נכתב עליה.

     

    ואז, בשנת 1978, הוחלט על הפרדה מפלסית באיזור הכיכר. הכיכר הוגבהה מעל לקומת הרחוב, ובמרכזה הוצב פסל קינטי של יעקב אגם. המהלך של הגבהת הכיכר התקבל ברגשות מעורבים על ידי אנשי מקצוע והציבור כולו. מצד אחד טענו המבקרים כי הכיכר החדשה לא מקשרת בין העיר והולכי הרגל. מצד שני טענו המצדדים בשינוי כי הכיכר הפכה למקום מפגש ופעילות למגוון קבוצות חברתיות. מאז ועד היום עולות לפרקים על סדר היום העירוני תוכניות לביטול ההגבהה והחזרת הכיכר למתכונתה המקורית.


    חד מפלסית. כיכר צינה דיזינגוף ב-1938 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)


    דו מפלסית. כיכר צינה דיזנגוף ב-1989 (צילום: לע"מ)

     

    גם כיכר אתרים זכתה לקיתונות רבים. הכיכר, שהייתה אמורה להיות מרכז תיירותי שיקשר בין בתי המלון, החופים ושדרות בן גוריון, תוכננה על ידי יעקב רכטר ונחנכה בשנת 1975. בשנים הראשונות היא אכן ענתה על הציפיות והייתה מקום שוקק חיים, אולי בזכות מועדון הקולוסיאום האופנתי דאז, ששכן במרכזה. אבל עם השנים נזנחה הכיכר, החנויות הפכו לבתי הימורים ואפילו ראש עיריית תל אביב בתקופת מלחמת המפרץ, שלמה להט, צוטט כאומר שהוא מעדיף שטיל סקאד יפגע בה ויהרוס אותה. בשנים האחרונות ישנם דיבורים על שיפוץ הכיכר, אבל עד שאלה יצאו לפועל, עומדת הכיכר מוזנחת ומהווה סמל מובהק לכישלון עירוני ולניתוק העיר מהים ומהשדרה.


    שוקקת חיים. כיכר אתרים ב-1980 (צילום: משה מילנר, לע"מ)


    מוזנחת ושכוחה. כיכר אתרים ב-1999 (צילום: לע"מ)

     

    המאבק לא נגמר

    ובשביל הנימה האופטימית, נסיים באחת הכיכרות היפות של תל אביב - כיכר ביאליק. הכיכר ניצבת ברחוב ח"נ ביאליק, בו נמצא, בבית מספר 22, גם ביתו המיוחד של המשורר. הכיכר ניצבת לרגליו של בניין סקורה – בית העירייה הישן של תל אביב. הכיכר אמנם קטנה יחסית, אך בימי המנדט שימשה כמקום המרכזי בו נערכו טקסים ואירועים עירוניים, כמו גם הפגנות נגד שלטונות המנדט.

     


    כיכר ביאליק ב-1938 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

     

    במרכז הכיכר מוצבת מזרקה ובה הפסל "4,000 שנות היסטוריה" מעשה ידי האמן נחום גוטמן. את הכיכר עוטפים בניינים משופצים בסנגון אקלקטי ובינלאומי

    והיא מהווה מעין מוזיאון אורבני. אבל גם עתידה של פינת החמד הזו, הכיכר שנדמית כלקוחה ישירות מזמנים אחרים, אינו בטוח. רק לאחרונה ניצלה הכיכר מתוכנית להקים חניון ציבורי הישר מתחתיה - וזאת בזכות לחץ ציבורי של תושבי הרחוב. וזו רק דוגמה אחת לכך שבשנת ה-60 לישראל עדיין לא הושג ניצחון במאבק על שימור זכרם וקיומם של האתרים שכרוכים בהיסטוריה של המדינה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איי פי
    מציינים בכיכר את יום הזיכרון לרצח רבין
    צילום: איי פי
    צילום: גיל יוחנן
    חרדים מפגינים בכיכר השבת נגד קיום מצעד הגאווה
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים