הרופא אמר: אין דופק, תפילי. אני סירבתי. וצדקתי
לפני חודש וחצי התבשרה גלית הראל (טרוצקי) שהעובר שברחמה הפסיק לנשום, בדיוק כפי שקרה שנה וחצי לפני כן. כל העדויות הובילו לכך שצריך לגרד מתוכה את השאריות. היום מתפתח בבטנה עובר פעיל וחיוני עם דופק, עם ניצוץ של תקווה והרבה אור. אין דופק? יש אור בקצה האופק
"באיזה שבוע אמרת שאת? אני פשוט לא רואה דופק עוברי. חכי, אקרא לגינקולוג שעובד היום במרפאה שלנו, הוא כבר מנוסה, ודאי יידע יותר, מה גם שמכשיר האולטרא-סאונד הזה קצת דפוק", אמרה רופאת המשפחה המודאגת והשאירה אותי על הכיסא המוגבה.
הבשורה המרה
מיותר לציין שבאותן דקות נדמה היה לי שהזמן פסק מלכת. הכיסא שמתחתיי, שעליו היה פרוס גליל נייר חד פעמי, הרגיש לי יותר ככיסא חשמלי, בטרם יוצא גזר הדין אל הפועל. "הפועל" הגיע בדמותו של גינקולוג הקרב והולך אל הצג.
הוא היה אדם נעים ומסביר פנים, אך מפאת שעות העבודה הרבות והשנים התובעניות, משהו הוקהה בחושיו. קלטתי אצלו את אותה קהות חושים המאפיינת אדם שעבר כברת דרך לא קצרה וראה כבר לא מעט אירועים דרמתיים בחייו המקצועיים, דבר שהעלה עד מאוד את סף הגירוי והריגוש בכל הנוגע בבשורות מעין אלו, שאחת מהן עמדה לנחות עליי כעת.
"תשמעי, לא יודע, שק ההריון יפה, אבל התכולה דלה ואני לא רואה דופק".
זו לא הפעם הראשונה
כל חרדותיי התעוררו. רק לפני כשנה וחצי פסק "הנצנוץ" להתקיים בשבוע ה-15. לא אשכח את הרגע: שכבתי על כיסא הגינקולוג לסקירה ראשונה: "משהו לא בסדר", הוא אמר, ואני עדיין לא ירדתי לסוף דעתו. הוא המשיך: "לא רואה דופק". "מה, מה זאת אומרת?", זעקתי בנימת האשמה, על כך שאין הוא יודע את תפקידו כראוי, הלא הכל היה כל כך בסדר. הוא מצידו המשיך ללחוץ על דופן הבטן וחמש דקות לאחר מכן יצאתי מחדרו חבולה ופצועה בדרך אל הפסקת הריון, שעד אותן דקות הזויות, היה תקין וכה מיוחל.
כעת היתה זו הפעם השנייה שבה לא נראה "הנצנוץ", לא חשתי עוד דבר, אולי משום שחוסנתי לאחר החוויה שעברתי. אולי משום שכבר ידעתי שהדרך שבה באים ילדים לעולם לא מובנת מאליה.
אין דבר העומד בפני הרצון
קמתי קרה וקפואה, הבטתי בגינקולוג שאמר לי כדקה קודם לכן, שגם הפעם זה נגמר לא טוב. פניתי אליו, מנסה להיאחז בשארית תקוותיי:
"לפני שש שנים שכבתי על מיטה בחדר של רופא הנשים. הוא אמר לי שהשק שלי נראה מצ'וקמק וכדאי 'לגרד' אותו. אותו שק הפך להיות אחת מיצירות המופת המופלאות בתבל – בתי! ברשותך, אני אחכה עוד קצת, לא אמהר לסיים".
הוא הביט בי והשיב: "כן, חכי קצת", אך בעיניו בצבץ אותו חוסר אמון באשר לסיכויי העתיד של השקיק שכנראה פסק מלנבוט בקרבי.
הציפייה הגדולה
ועתה, שוב אני שוכבת על הכיסא המוגבה ורואה גינקולוג מתרחק ממני ומשאיר אותי כשזעקה אילמת ממאנת לפרוץ את חלל פי. אני מבחינה ברופאה הרגישה שלי מביטה בי בכאב, כאב שרק נשים יודעות כמוהו. תוך שהוא מתרחק ממני, אני שומעת כיצד הוא מספר לה על קליניקה חדשה ומשוכללת שהוקמה באיזשהו מקום, ושוב אני אוספת את בגדיי ואת עצמי ונעלמת משם אט אט, אל עבר חוסר ודאות שבסיומו כנראה שוב אעבור הפסקת הריון.
נס גדול היה פה
שבוע קשה, ימים שבהם הפסקתי לחשוב, פשוט העדפתי שלא להתעמת שוב עם האובדן המאיים להתרחש בטווח של שנה וחצי מקודמו.
נר שני של חנוכה, שנת 2007, עברו כבר כחודש ושבועיים מאז הסתמן עובר לא מתפתח בשקיק המושלם. חודש ושבועיים חלפו מאז התבשרתי שגם הפעם "זה לא זה". היום אני מרגישה את האופטימיות המפעפעת ממעמקי רחמי. ממש לפני כמה ימים ראיתי אותו משתולל במסך האולטרא-סאונד, את אותו האחד שסירב לנצנץ בקרבי כחודש ושבועיים קודם לכן. אני עדיין לא מאמינה: האם ייתכן שאתה תינוקי הממשמש ובא לפתחי? האם אתה נס החנוכה שלי?
לפנייה לכתב/ת 
