כסף לבן, כסף שחור

כל אימת שיוצא סרט חדש של רידלי סקוט לאקרנים, עולה שוב השאלה – האם מדובר בבמאי בינוני שבאמתחתו שני סרטי מופת, "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר", או שמדובר בגאון הנתון במשבר היצירתי הממושך ביותר בתולדות הקולנוע. אפילו "תלמה ולואיז" אינו יותר מאשר סרט נכון לזמנו, הנדון היום (אולי) בכנסים פמיניסטיים. מאז 1982, השנה של "בלייד ראנר", עיצב סקוט סרטים שאיכותם נעה מהבינוני אל המחורבן ממש, ו"אמריקן גנגסטר" – הנוכחי שלו – לא בא לשנות את המצב.

למעשה “אמריקן גנגסטר" מזכיר את סרטי המשטרה של שנות השבעים, העשור בו הוא מתרחש, במיוחד את "הקשר הצרפתי" עטור האוסקרים של וויליאם

פרידקין, ואת "סרפיקו" ו"נסיך העיר" שביים סידני לומט הוותיק, האחרון מראשית שנות השמונים שעסקו בשוטרים החושפים שחיתות בקרב עמיתיהם ליחידה. כולם, אגב, התבססו באורח חופשי על סיפורים אמיתיים. כך גם "אמריקן גנגסטר", שנכתב בהשראת כתבה שפורסמה ב"ניו יורק מגזין" בשנת 2000, וגוללה את סיפורו של פרנק לוקאס, פושע קטן שטיפס לפסגה ונהפך לסוחר הסמים המוביל בניו יורק של שנות השבעים (במקביל יצא עתה אל האקרנים בארה”ב סרט תיעודי של מרק לוין, “Mr. Untouchable”, העוקב אחר ניקי ברנס, ברון סמים שחור מאותה תקופה, שדמותו מופיעה אף היא ב"אמריקן גנגסטר") .

מה שמוסיף הסרט על הכתבה הוא זווית הראיה של שוטר נקי כפיים – היחיד, כך נדמה, בסביבה משטרתית מושחתת – ששם לו למטרה ללכוד את האיש שהפיץ ברחבי העיר הרואין נקי יותר, חזק יותר וקטלני יותר שכונה "הקסם הכחול". הסרט מציג את דמותו של השוטר הזה (בגילומו של ראסל קרואו, שזהו לו שיתוף הפעולה השלישי עם סקוט) על פי כל כללי מדריך הקלישאות הקולנועיות: הוא בעל מחורבן ואב גרוע, שחי לבדו בדירה מזוהמת, ומעורר בעיקר רחמים (גם בגלל תספורת שנות השבעים המגוחכת שמעטרת את ראשו).

אפשר להניח שסקוט והתסריטאי סטיבן זליאן (“רשימת שינדלר") ראו בסיפורו הפרטי של לוקאס מקרה מייצג של סיפורו של הקפיטליזם השחור ועלייתו של ה-black power בראשית אותו עשור. דנזל וושינגטון מגלם אותו לא כפי שאל פצ'ינו עיצב את דמותו של טוני מונטנה ב"פני צלקת" של דה פלמה – פסיכופת שטני, גדול מהחיים – אלא כאיש המשכיל לנצל כהלכה את הרגע ההיסטורי שבתוכו הוא פועל. זו, למשל, הסיבה שבכל פעם שנראית טלוויזיה בסרט, היא משדרת תמונות של ניקסון או וייטנאם. במקום שבו השחיתות מתחילה מלמעלה, מדוע לא לנצל את ההזדמנות ולהבריח כמויות מסחריות של הרואין מדרום מזרח אסיה בתוך ארונותיהם של חללים אמריקאים מווייטנאם.

דנזל וושינגטון כפרנק לוקאס. משכיל לנצל כהלכה רגע היסטורי

מצא את הרשע האמיתי

הרשע האמיתי, על כן, אינו הוא, אלא בלש משטרה מושחת עם שפם מכוער (ג'וש ברולין), שמייצג למעשה את המערכת כולה. אפילו קורבנותיו הג'אנקיז של לוקאס הם מי שנוטלים את "הקסם" כמו היה זה חומר רגיל, ואינם ערים להיותו "משהו מיוחד". לוקאס, במילים אחרות, הוא נציגה של היזמות השחורה, לבוש במעיל מגוחך מפרוות צ'ינצ'ילה ומצויד בכובע תואם, שנתפסת כמאיימת על הסדר הפטריארכלי הלבן, יהיו אלה אנשי המאפיה האיטלקית, או הממסד הפוליטי והעירוני המושחת. עד כדי כך, שלכל אורך הסרט אנו מצפים לשיתוף פעולה בינו לבין השוטר הלבן המהוגן היחיד, כלומר למפגש המיוחל בין קרואו לוושינגטון (שקורה, אכן, במערכה האחרונה של הסרט), שיהווה בסיס לסדר קפיטליסטי חדש המושתת על החיבור שבין הלבן לשחור. הם עתה כמו צמד גיבורי מערבון שיוצאים לנקות את העיירה, ולנו נדמה שאנו צופים עכשיו בסרט אחר לגמרי.

כך, להבדיל מסרטי ה-blaxploitation של שנות השבעים, שהעמידו במרכזם את ההוויה העירונית השחורה כאלטרנטיבה לדומיננטיות של הוליווד "הלבנה", ואשר "שאפט" ו"סופרפליי" הם שניים מהבולטים שבהם, הקבלה של הצופים את לוקאס לא תהיה שלמה אם לא יוצמד לו גיבור לבן "טהור".

המימד הנצלני והדוחה בפעילותו – לא זו בלבד שהוא סיפק בקביעות את תצרוכת הסמים של מאות ואלפי מכורים קשים בהארלם, אלא גם העסיק נשים שטיפלו בהרואין כשלגופן רק מסכות חדר ניתוח, כדי למנוע גנבה והברחות ממחסניו – נתפס ב"אמריקן גנגסטר" כחלק מהפרוצדורה הקפיטליסטית. הנה, האיש אף דאג לאחיו ודודניו שהגיעו בעקבותיו מצפון קרוליינה. הסרט, במילים אחרות, רוצה שלכל

הפחות נעריך את הגיבור השחור שלו, ולכן גם מספק לו את מה שכמעט ניתן לפרש אותו כבסיס לאמפטיה מצד הצופה (וזהו, אכן, אירוע שהיה): לוקאס היה עד בנערותו לרציחתו של דודנו על ידי הקו-קלוקס-קלאן בצפון קרוליינה.

זה, ומלחמת וייטנאם. המלחמה הלוא היא בסיס מעולה לקפיטליסט ממולח, אבל מידה כזו של אירוניה נעדרת מ"אמריקן גנגסטר", שכל-כולו שיר הלל לאמביציה וליזמות השחורה (ובתנאי שנמצא לבן בסביבה).