שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הגידו "לא" לפסטיגל
    איך הורים שמקפידים שכל מה שייכנס לפי ילדיהם יהיה כשר או בריא, לא מקפידים על מה שנכנס להם לראש ולנשמה? אפרת שפירא-רוזנברג חושבת שרק אם נוציא את ה"צלם המודרני" מההיכל נוכל לברך בחנוכה על ניצחון הרוח על החומר

    חנוכה אמנם כמעט עבר, אבל טעם הנס עוד לא פג: איתנים עמדנו אל מול הדרישה להשתחוות לצלם, מעטים מול רבים ממש, ולא נכנענו. הצלחנו לא לקחת את הילדים לפסטיגל וזה, באווירת הפרסום המטורפת, כשכל חנות, ועד עובדים או רשת אוטובוסים מציעה לתת לך כרטיסים כמעט בחינם, באמת נס לא קטן.

     

    אבל לפני שנכנס לעניין עצמו, הערה - אין לי שום כוונה להצטדק או להתחסד. אני לא לוקחת את ילדי רק לאופרה או לבלט הישראלי (על אף שפעם כן לקחתי אותם והם נהנו לאללה..), והתכנים אליהם הם נחשפים אינם, לצערי, רק כאלה שנחשבים תרבות גבוהה, או בעלי ערכים נעלים ויוצאי דופן (שלא לדבר על כך שדורה הולכת עם מכנסיים, וסבא טוביה מופיע בגילוי ראש). אבל בכל זאת, לכל דבר יש גבול, והפסטיגל, שבאופן אירוני במיוחד הפך להיות סמלו של חג החנוכה בתרבות הישראלית, הוא הרבה מתחת לגבול הזה.

     

    אז איך הפך אותו אירוע חביב וצנוע, עם הבובה "פסטי" ואושיות תרבות כמו יגאל בשן, שולה חן ושלמה ניצן למפלצת השיווקית, ההפקתית והזולה כל כך (על אף שהיא כנראה יקרה מאד) שנקראת היום "הפסטיגל”? ממופע של תרבות ישראלית לכל המשפחה, הפך הפסטיגל למופע של תרבות חלולה, שאינו ראוי לאף אחד מהמשפחה. בטח ובטח שלא לילדיה הרכים, נטולי חוש הביקורת ונעדרי תחושת הגועל הטבעית מהערכים הנסתרים שהוא מקדם-תרבות של הערצת "סלבס”, שאינם נותנים כבוד מינימלי לקהל בכך שישתדלו באמת לשיר, אלא משתמשים בפלייבקים (ובמחשבה שנייה אולי זה עדיף, כי חלקם באמת לא יודעים לשיר), טקסטים רדודים, עלילה נטולת עלילה, וכל זה תחת מעטה כבד של פירוטכניקה רועשת ומטמטמת חושים. אה, ועל התלבושות, או על החוסר בהן, עוד לא דיברנו.

     

    והעניין הכי מקומם הוא שחלק ניכר ממשתתפי הפסטיגל, ככל הנראה מסכימים עם כל מילה שאמרתי עד כאן. הם יודעים שזה נמוך, הם יודעים שזה זול, והם יודעים שזה הכי רחוק מאומנות או יצירה, אבל הם גם אומרים מפורשות - שבוע של פסטיגל, וכל השנה "מסודרת" להם כלכלית. כלומר, הם, מבחינתם, עושים קומבינה על נפשותיהן הרכות של ילדי ישראל. אבל למה,למען ה', אנחנו משתפים עם זה פעולה?

     

    ואכן, מבט חטוף על כבישי ארצנו במהלך ימי החג מעיד כאלף עדים שעם ישראל מצביע ברגליים, ונוהר בהמוניו למופע האימים של מאיה בוסקילה. ואם מישהו טועה לחשוב שהמדובר רק באחינו החילונים, "חסרי התרבות והערכים”, אשר ממילא "סוחבים על גבם את העגלה הריקה”- תחשבו שוב. במו אזני שמעתי ילדים רכים בשנים, שמרגע הורתם ולידתם מתחנכים בחינוך דתי, מנדנדים בלי הרף ללכת לפסטיגל כמו חבריהם לגן/לכיתה. ואני תוהה, איך הורים שמקפידים שכל מה שייכנס לפיהם של הילדים שלהם יהיה כשר או בריא, אבל לא מקפידים על מה שנכנס להם לראש, וגרוע מזה - לנשמה? אם אי פעם היתה משמעות אמיתית ומוחשית לביטוי "צלם בהיכל"- this is it.

     

    וברור שאין מדובר בהורים מזניחים או רעים, להיפך. הם לא באמת מעוניינים לחנך את הילדים לתרבות זו (אם אפשר בכלל לקרוא לה כך), אלא שפשוט לא התרגלנו שאפשר להגיד לא. יצר המחאה שלנו נשחק כבר עד דק, ואנחנו לא מסוגלים להגיד בקול רם למפיקים, לשחקנים, לסוכנים וכן - גם לילדים: לא. את זה אנחנו לא רוצים, ולא חייבים לצרוך. ובימים אלו של סרבנות שנויה במחלוקת, אפשר להגיע לקונצנזוס שעל זה יש דגל אפור- אם לא שחור - שמתנוסס, ולזה, מצווה לסרב. ואולי בסוף נוכל באמת לברך בחנוכה על הנס שבניצחון הרוח על החומר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים