שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פלאפל בשלג - איך מוכרים קמח לאסקימוסים

    נדב וייס, ישראלי בן ‭,30‬ החליט לפתוח דוכן פלאפל באלסקה. הייתה רק בעיה קטנה אחת: הוא לא ידע להכין פלאפל. או פיתות. זה עוד כלום, אגב, לעומת רוב המקומיים, שבכלל לא ידעו מה זה

    אם תשאלו את נדב וייס, ‭,30‬ על הקלישאה בעניין המוכר הממולח שמציע למכור קרח לאסקימוסים, סביר להניח שהוא ימשוך כתפיים ויצחק. קרח לאסקימוסים? נו, באמת, זה למתחילים. למען האמת, אם אתם מחפשים אתגר אמיתי, נסו להרים דוכן פלאפל באלסקה בלי לדעת להכין פלאפל. או להרים דוכן. אה, וכן, נסו לעשות את זה במקום שחלק מהאנשים לא יודעים מה זה פלאפל. או פיתה.

     

    אבל זה בסדר גם וייס לא ממש יודע. "כל מה שאני יודע להכין זו חביתה", הוא מודה. "הלכנו עם הראש בקיר, והאמת היא שאין לי שום ניסיון באוכל".

     

    גם במכירות אין לווייס שום ניסיון. מה שנראה כמו התאבדות כלכלית ועמד להפוך - זהירות, הנה בא משחק מילים אינפנטילי - לכדור שלג מתגלגל במהירות שעמד בתורו להפוך אותו לעני מרוד לכל ימי חייו הקפואים, קיבל תפנית קצת משונה: יום המכירות הראשון שלו הסתיים אחרי שלוש שעות בלבד, עקב עודף ביקוש.

     

    "התחלנו עם 40 מנות", מספר וייס, "ומהר מאוד נגמר הכל. היה פחד גדול להיכשל, בעיקר כי לא היה לנו מושג אם יודעים מה זה פלאפל באלסקה. קנינו תנור פיתות מהארץ עוד לפני שהרווחנו סנט אחד. היה פחד שלא יגיבו לזה בכלל, אבל היינו כבר בקטע, ואמרנו שאנחנו חייבים לנסות".

     

    בינתיים זה דווקא הולך. כיום נמכרות בדוכן הפלאפל שלו, הקרוי "פיתה פלייס", כ-200 מנות ביום טיפוסי שמתחיל בסביבות עשר בבוקר ונגמר בשתיים אחר הצהריים. המקומיים מתים על זה. נו, ואם הם מתים על זה, בואו לא נתווכח.

     

    פיתות? חפש באנטרקטיקה

    להקים דוכן פלאפל באלסקה, כפי שקל לנחש, זו לא משימה פשוטה. בכלל, לחיות באלסקה זו לא משימה פשוטה - או הגיונית, עבור מרבית אוכלוסיית העולם - אבל זה בדיוק מה שקורה כשאתה מתאהב. במקרה של וייס, הוא התאהב פעמיים.

     

    כמה שנים לאחר השחרור מחיל השריון החליט וייס לעשות את הטיול הגדול המקובל. הוא התחיל באלסקה מתוך כוונה ברורה להמשיך, אבל נתקע במקום שנה וחצי. התאהב. בתקופה זו הכיר את טרי, אמריקאית שנולדה וגדלה באלסקה. שוב התאהב.

     

    היא נסעה איתו חזרה לארץ, עד לאשלים שבנגב, ובמשך חמש שנים, בהן גם הספיקו להתחתן, היא חיה על קו אשלים-אלסקה. לפני שנתיים החליטו לתת צ'אנס למדינה הצפונית ביותר בארצות הברית. "זו הייתה החלטה קשה", הוא מספר, "אבל שנינו נורא אוהבים את אלסקה, ובחרנו לנסות לחיות שם. אחר כך החלטנו שאנחנו רוצים להיות עצמאים, כי לא רציתי להמשיך להיות שכיר, ואז טרי זרקה משהו על פלאפל כי היא מאוד אוהבת את המאכל, ואמרנו שננסה להכין את זה בעצמנו".

     

    הייתה רק בעיה אחת עם כל סיפור הסינדרלה בפיתה הזה - וזה עוד לפני הגילוי שאין פיתות באלסקה. הזוג הצעיר לא ידע להכין פלאפל. "מסתבר שזה יותר מורכב ממה שזה נראה", מגלה וייס. "עשינו ניסיונות במשך כמה חודשים על מתכוני פלאפל שאספנו מכל מיני מקומות. היה הרבה ניסוי וטעייה, עד שאחרי ארבעה חודשים הגענו לפלאפל אכיל. זו הייתה ממש משימה, רק ללמוד להכין פלאפל נהיה ממש אתגר".

     

    אבל האתגר האמיתי של בני הזוג היה הפיתות. "הבנו שאין באלסקה פיתות בכלל", הוא משחזר. "עשינו סיבובים בכל הארץ אצל יצרנים של תנורי פיתות ומאפיות, וכאן נכנס גם אלמנט העלויות. תנור פיתות זו הוצאה גדולה, ולא היה לנו מושג אם נלך על זה או לא. בסוף אמרנו שאם לא ננסה אף פעם לא נדע, ובחרנו ללכת על ההרפתקה הזאת".

     

    אז הם נסעו. התנור נסע אחריהם, ולאחר קבלת האישורים ממשרד הבריאות של אלסקה הם בנו מטבח ומאפייה תעשיתיים בקומת המרתף בבית. במאי האחרון הבשיל המטבח לדוכן המכירה "פיתה פלייס" בשוק האיכרים בעיר פיירבנקס ‭(Fairbanks)‬ שבה הם חיים, והפך לסיפור הצלחה.


    מכדרר. נדב וייס (צילום: שאול גולן)

     

    למעשה, ההצלחה הייתה כל כך גדולה עד שבעלי הדוכנים השכנים בשוק ביקשו שיזיזו את דוכן הפלאפל לשוליים. "כשרק התחלנו הדוכן שלנו היה באמצע השוק, והתור הארוך שלנו חסם את הגישה לדוכנים האחרים. הבעלים שלהם התלוננו, והזיזו אותנו לפינת השוק כדי שהתור שלנו ישתרך החוצה ולא יפריע לאחרים".

     

    התזוזה לפינת השוק לא פגעה בעסקים. "בהתחלה מכרנו מהר מאוד את כל מה שהבאנו איתנו. לא הבאנו כמות גדולה כי חשבנו שרק נחלק דוגמיות ולא היינו ערוכים בכלל. כתוצאה מהביקוש הכנו כמות גדולה יותר, אבל הסיפור חזר על עצמו ועדיין לא עמדנו בביקוש. אחרי כמה פעמים היה לנו ברור שאנחנו לא עומדים בקצב, אז הבאנו עוד שני עובדים. חשבנו שאם נאמין זה ילך לאט לאט, אבל זה הולך מהר, אולי קצת מהר מדי, אבל עם זה אנחנו כבר נסתדר".

     

    יש משלוח לאיגלו?

    אם במקרה ייצא לכם להגיע לדוכן, דעו שפלאפל עולה שבעה דולר. למרות שזה נראה קצת מוגזם לשלם 28 שקלים על פלאפל בלי שתייה, וייס מסביר כי לא מדובר בתמחור מופרז. "המחיה באלסקה מאוד יקרה", הוא מסביר. "זהו מחיר זול ושווה לכל נפש. במסעדת המבורגרים, לשם השוואה, מנת המבורגר עם צ'יפס וסלט עולה בין עשרה ל-12 דולר. במנה שלנו הפיתה אפילו קצת יותר גדולה מבארץ, ויש בה שכבות של ירקות וכדורי פלאפל, ומעל הכל אנחנו שמים טחינה ופטרוזיליה".

     

    למרות דמיון המנה לזו שנמכרת בארץ, יש הבדל אחד ניכר: בפלאפל של הווייסים אפשר לשים עלי חסה בפיתה. "התושבים כאן מאוד אוהבים חסה", הוא מחייך. "המון לקוחות מבקשים בהתחלה את המנה הכי אותנטית, אבל כשאני מספר להם שלא מגישים אותה עם חסה וששמים בה חריף וחמוצים, לא הרבה קופצים על זה". גם עמבה וחריפים למיניהם לא תמצאו במנה, אם כי וייס מגדיר את טעם הכדורים "חרפרף".

     

    בכלל, על פי הסיפורים שלו, עושה רושם שווייס היה צריך ללמד את המקומיים איך מתנהלים עם כל הקונסטרוקציה המשונה הזאת בפיתה. "בהתחלה הכרחתי לקוחות לאכול את המנה במקום, כשהיא עוד חמה וטרייה, ולא הרשיתי לקחת אותה", הוא נזכר באימה במקומיים שביקשו לקחת סחורה לאיגלו הפרטי שלהם. "אבל אז הגיעו לקוחות עם רשימות, אחד אמר שאשתו לא תכניס אותו הביתה אחרי הקניות אם לא יביא לה פלאפל. כבר לא יכולתי להגיד לא, אז התחלנו לעטוף את הפיתה בנייר כסף. עם זאת אני עדיין אומר להם לאכול את זה כמה שיותר מהר, ואם זו פעם ראשונה של מישהו אני מחייב אותו לאכול במקום, זה הרבה יותר טוב ככה‭."‬

     

    בנוסף, מספר וייס, בשבועות האחרונים, לפני תחילת החורף, הזמינו מהם המון פיתות על מנת לאגור. במקביל לפיתות למד וייס להכין גם חומוס ולבנה, שהפכו לכיבוד פופולרי במפגשים חברתיים בעיר. "העבודה נורא קשה", הוא אומר, "ומה שנתן לנו את המוטיבציה זה התגובות. אנשים שאכלו בפעם הראשונה באו להגיד תודה רבה ושהיה מעולה. הייתה מישהי שבאה לאכול בבוקר, ובצהריים היא חזרה עם המשפחה ללאנץ‭.'‬ זה נתן הרבה יותר דרייב מההכנסה למשל. חוץ מזה, אנשים אוהבים את זה כי זה איכותי. אף אחד לא מציע אוכל כזה, ובמסעדות הרבה יותר יקר. אנחנו ממצבים את עצמנו כמזון טעים ואיכותי יותר מאשר שונה, למרות שאי אפשר להשיג פלאפל באלסקה‭."‬

     

    גל פרסום לא צפוי הגיע כאשר הזוג התראיין לתוכנית רדיו שהשניים חשבו כי היא מקומית. רק בהמשך גילו שהם בעצם תשובה לשאלת חידון גיאוגרפי בתוכנית ששודרה בכל רחבי ארצות הברית. בחידון, שנערך בתוכנית גיאו-קריז ברדיו הציבורי ‭(NPR)‬ של ארצות הברית, נשאלו המאזינים איפה נמצא הפלאפל הכי צפוני בעולם. התשובה הייתה הפלאפל שלהם, ולכן הראיון. בעקבות השידור הגיעו לדוכן לקוחות רבים, בעיקר מתיירות הקיץ של שאר מדינות ארצות הברית לאלסקה. בנוסף, בלוגרים הפיצו את השמועה על הדוכן הצפוני והמנה הפכה לשיחת היום בעיר.

     

    למרות ההצלחה, וייס מתעקש להישאר צנוע. לא מדובר בישראלי שהלך לכבוש את אלסקה, לתקוע דגל ולמכור פלאפל. "אני פשוט מאוד מחובר לאלסקה, ומצד שני אני צריך משהו שיזכיר לי את הבית. אני רוצה לחיות באלסקה, יצא שהתגלגלנו להרפתקה הזאת וזהו, אנחנו פשוט אוהבים את זה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסף ג'קסון
    מחכה לפלאפל. אלסקה
    צילום: יוסף ג'קסון
    מומלצים