שתף קטע נבחר

פרי הדמיון - הפירות האקזוטיים החדשים

לקראת תערוכת הפירות האקזוטיים החדשים שתתקיים החודש, שלחנו את איריס אברמוביץ' לטעום את כולם ולספר לכם איך היה. הנה, ככה חסכנו לכם שבע שעות המתנה בתור

ג'ק פרוט פרי חמאת הבוטנים ארגן קטמבילה 
טמרילו מונסטרה לוקומה שעועית הגלידה 
סאפוטה לבנה סאפוטה שחורה עץ השעועית גרגר פנמה 

כמו כל המשוגעים לדבר, גם משה וייס, מנכ"ל העמותה לפירות אקזוטיים בישראל, סגן אלוף במיל' שכלל לא היה מוכן לפרק ב' כה מסעיר בחייו לאחר שהשתחרר מהצבא, מזכיר במשהו את דון קיחוטה.

 

דון קיחוטה הצטייר בעיני כל מכריו כאדם שפוי וטוב מזג שיכול היה לנהל שיחה על מזג האוויר, מאכלים אהובים, פרסות סוסים ונאדות יין ולא להיחשד בטירוף כלל וכלל, עד שהגיע הדבר לתחום האבירות הנודדת. שם עלה ופרח שיגעונו.

 

וייס, כמובן, אינו משוגע, רק משוגע לדבר כשאני באה לאסוף אותו מהחניה ליד ביתי, אני מוצאת אותו בוחן בגבות מכווצות את שיחי הפסיפלורה. אחר כך הבנתי שזה מה שהוא עושה תמיד כשהוא מגיע לגינות חדשות: תר ומרגל, עושה רשימות במוחו, בתקווה לאתר איזה זן סודי שמצא דרכו איכשהו אל גינה פרטית.

 

העמותה לפירות אקזוטיים בישראל קיימת כבר 18 שנה ומונה כ-200 חברים המשלמים את דמי החבר, 80 שקל לשנה. חברי העמותה אינם מדענים אלא אנשים שאוהבים פירות מיוחדים, אקזוטיים ונדירים בנוף המקומי, והם למעשה הרוח הנושבת בגבם של מדענים מהפקולטה לחקלאות ברחובות העומלים על חקר פירות חדשים. זאת הם עושים בתקווה שאחרי שבפקולטה יחקרו את הפירות האקזוטיים, הם יוכלו לגדל אותם בחצרות ביתם.

 

"מנגו, אנונה ואבוקדו הם הפירות האקזוטיים של אתמול‭,"‬ אומר וייס ומתמרמר על ההשקעה המועטה בתחום זה. כל מה שצריך הוא טוען, הם כמה מאות-אלפי דולרים, וכל דרדק זב חוטם יידע מהו הג'ק פרוט, מהי הסאפוטה הלבנה והאם זה פוליטיקלי קורקט להעדיף אותה על פני הסאפוטה השחורה.

 

עיניו בורקות כשהוא מספר כיצד "רדף" שנתיים וחצי אחרי השמועה שיש בארץ עץ פרי נדיר בשם "ממי סאפוטה‭,"‬ ולבסוף מצא אותו ליד כפר נחום וישב בצלו כלא מאמין.

 

לקראת תערוכת אגרו משוב ה-18 במספר, המתקיימת בגני התערוכה בתל אביב בין התאריכים 9־10 בינואר ומציגה חידושים טכנולוגיים בתחום החקלאות, מציגים חברי העמותה בביתן לחידושים והמצאות את הגידולים האקזוטיים שגידלו בחצרותיהם הפרטיות, פירות ש"הצילו" מחוות ניסויים בנגב, מהפקולטה ברחובות, בוסתן הכרמל וכמה משתלות נבחרות. הנה כמה מהכוכבים החדשים שיוצגו שם.

 

ג'ק פרוט

 

מראה: שילוב של בטטה וסי היימן מתקופת לא עובדת בשביל אף אחד . וכן, זה המינוח המקצועי.

אזור גידול: אסיה, דרום אמריקה והודו.

אוקיי, חכמולוגים, משהו קצת יותר קרוב? בכל ישראל יש חמישה עצים: אחד בפקולטה לחקלאות, אחד בצריפין, שניים בבצרון ואחד בראשון לציון. ככה שאם אתם בסביבה, תקטפו.

טעם: טעים מאוד בגרסה המיובשת, ולמען האמת מזכיר בטעמו בננה מיובשת, רק טעים ממנה. יש בו איזו חיוניות שאין בבננה, שטעמה קצת מרדים ועייף.


ג'קפרוט (צילום: טל שחר)

 

איך אוכלים? כנהוג בז'אנר, מקפלים את הקליפה החיצונית ויורקים את הגלעינים. רק מה, בניגוד לבדרך כלל, עשו לעצמכם טובה ותירקו אותם לסיר קטן. בישול קצר יעשה להם טוב.

פרט טריוויה לא חיוני: הג'ק פרוט, פרי בעל שם כה מוצלח עד שהוא מעניק לו סקס אפיל של כוכבת רוק פופולרית, יכול להגיע למשקל של 25 קילו. שזה, בינינו, משקל גבוה יותר משל כל כוכבת רוק פופולרית.

 

חזור למעלה
פרי חמאת הבוטנים

 

מראה: אדום, בגודל עגבניית שרי, אם כי היה הרבה יותר מגניב אם הוא היה, נניח, בגודל שרי אריסון.

אזור גידול: המון חצרות פרטיות, אם כי לא החצר הפרטית שלכם, וגם במשתלת אוהד בהוד השרון.

טעם: מרקם משחתי (כן, שוב המונחים המקצועיים האלה) ורך, וטעמו מזכיר חמאת בוטנים סקיפי, בלי השבבים. אם אלביס היה חי היום, זה לבטח היה הפרי האהוב עליו.


פרי חמאת הבוטנים

 

איך אוכלים? אחרי שמנקים את הפה מהטעם המתקתק של חמאת הבוטנים, מומלץ ללעוס את הגלעין. לא מומלץ, לעומת זאת, לנסות למרוח אותו על לחם, אבל הוא כן יכול להיות להיט בתוך סלט אסייתי או מעל מלבי.

 

חזור למעלה
ארגן

 

מראה: אגוז שנראה כמו בלוט שגדל על עץ קוצני עתיק יומין.

אזור גידול: מרוקו.

בארץ, נו: נסו באזור הערבה, שם גדולים הסיכויים למצוא אותו.

טעם: אכזבה. כן, נו, זה סוג של טעם, וזה הרבה פחות סקסי מאשר לכתוב "מר". לאחר קלייה קצרה טעמו המר הופך מעודן, אם כי בהחלט רק לחובבי הז'אנר. במילים אחרות: מה חשבתי לעצמי?


ארגן (צילום: טל שחר)

 

פרט טריוויה שלא רציתם לדעת: במרוקו מכנים את העץ עץ הברזל . מה שבאמת לא רציתם לדעת הוא שהעיזים נוהגות לאכול את הפירות דמויי הזית ולירוק את החרצנים, שאותם מבקעים המקומיים ומפיקים מהם שמן המכיל ויטמין E וחומצות שומן חיוניות. טעמתי את השמן באחת ממסעדות היוקרה בארץ ואהבתי את הטעם. יש בו משהו עדין וירוק. ועדיין, קצת קשה להתעלם מהידיעה שהוא ביקר במערכת עיכול של עז.

 

חזור למעלה
קטמבילה

 

מראה: נראה כמו אוכמניה כחולה (בלוברי) על סטרואידים. פרי חמצמץ שחור-כחול ובעל פלומה נעימה של שיער בלתי נראה, כמו אפרסק, אבל אחרי מרכך, כפי שהמלעיזים טוענים שהיה למרילין מונרו על פניה. זהו, עכשיו הקופאיות בסופר בטוח יידעו על מה אתם מדברים.

אזור גידול: דרום אמריקה.


קטמבילה (צילום: דן פרץ)

 

טעם: חמוץ. חמוץ עד כדי כך שהוא עושה התכווצויות בכל השרירים הטבעתיים. חמוץ כמו בר רפאלי כששואלים אותה איך ליאו. חמוץ כמו‭...‬ טוב, הבנתם את הנקודה.

איך אוכלים: בשלוש מילים? לא כמו שהוא. עושים ממנו ריבות, ג'לי ומיצים, ואז הוא טעים.

פרט טריוויה לא חיוני: יש לו זן מקביל שצבעו ברונזה-ורוד חלודה והוא מתוק יותר. תשאלו את הקופאית בסופר, נו.

 

חזור למעלה
טמרילו

 

מראה: כמו עגבניית שרי עם פטמה חדה. היי, רציתם אקזוטי, קיבלתם אקזוטי.

אזור גידול: בוסתן הכרמל.

טעם: אומר זאת כך: אף אחד לא יקים קול צעקה אם תשימו אותו בסלט. מתוק הרבה יותר מעגבנייה.


טמרילו (צילום: דן פרץ)

 

איך אוכלים: כמו פג'ויה, דהיינו עושים בו חתך סגיטלי (חוצים לאורך) ואוכלים עם כפית. הקליפה קצת מרירה ולכן לא אוכלים אותה, למרות שבבישול (ריבות, לפתן) המרירות נעלמת. חייבת לציין שאני התעלמתי מההנחיה לאכול אותו כמו פג'ויה ודחפתי אותו לפה - קליפה וחרצנים. מניסיון, גם זה בסדר.

פרט טריוויה לא חיוני: פרי זה שם קץ לוויכוח הטרחני האם עגבנייה היא פרי או ירק. לטובתכם, אנחנו מקווים שמעולם לא מצאתם את עצמכם בכזה וויכוח.

 

חזור למעלה
מונסטרה

 

מראה: עליו גדולים, ירוקים ומשוסעים. הפריחה לבנה, וכשהפרח מתייבש הוא הופך לקשיח.

אזור גידול: יערות העד של דרום אמריקה.

ואם אני לא גר בדרום אמריקה: האמת היא שהוא גדל בהרבה גינות פרטיות, ורוב האנשים פשוט זורקים אותו מבלי לדעת שאפשר לנגוס בו בעונג רב.


מונסטרה (צילום: דן פרץ)

 

טעם: טעים בטירוף. מדהים ומזכיר שילוב מתוק של אנונה ואננס, אך מונסטרה וקוץ בה, ולא מטפורי: כשאוכלים את הפרי יש תחושה מעקצצת בכל חלל הפה, כאילו המון קוצים דקיקים בלתי נראים נתקעים על מיתרי הקול, הלסתות והענבלים. מי יודע, אולי ככה מרגיש הגרון של טום ווייטס כל הזמן.

איך אוכלים: כעיקרון, כ-11 חודשים מרגע הפריחה אפשר לקלף ולאכול אותו, אבל אם לומר את האמת, ולמרות טעמו, הוא מתאים רק למי שאוהב חוויות אקסטרים. התחושה המעקצצת, בכל מקרה, חולפת אחרי כמה דקות ומשאירה זיכרון מתוק וגעגוע.

 

חזור למעלה
לוקומה

 

מראה: עץ עד בעל עלים ירוקים קצרים. כן, טוב, זה קצת כללי, אבל זה מה יש. אם בכל זאת אתם מתעקשים על סימני זיהוי, אז כשהפרי מבשיל הוא נופל מהעץ וצבעו חום-צהוב.

אזור גידול: מגיע מאזור גואטמלה ואקוודור והיה נפוץ כבר בתקופת האינקה. בארץ, לעומת זאת, הוא לא נפוץ גם במאה ה-‭.21‬


לוקומה (צילום: דן פרץ)

 

טעם: טעמתי אותו לאחר שנמעך למחית. יש לו צבע של פירה בטטה וטעם של פאי דלעת עם קצת יין שרי. למען האמת, נראה לי שאוכל להמשיך לחיות בלעדיו ולשמור על אותה איכות חיים. מהבחינה הזאת הוא קצת מזכיר את הסינגל החדש של שירי מימון.

איך אוכלים: כמו פירה או, אם יש לכם כוח, דרך נוספת ומאוד מקובלת לאכול אותו היא להכין ממנו מילקשייק עם חלב.

הידעת? בדרום אמריקה, ובמיוחד בצ'ילה, הפרי הזה חזק בתעשיית המזון. משתמשים בזה כמו בסילאן, כלומר להמתקה, וגם עושים מזה קמח.

 

חזור למעלה
שעועית הגלידה

 

מראה: נקרא שעועית הגלידה, נראה כמו בוטן מתוק בקרקס. עץ עד יפהפה, בעל פריחה לבנה בצורת זיקוקי דינור. הפרי נראה כמו תרמיל ענק. בתוך התרמיל גלעינים שחורים שציפה לבנה דמוית ענן עוטפת אותם.

אזור גידול: אפריקה ודרום אמריקה.


שעועית הגלידה (צילום: דן פרץ)

 

טעם: מתוק מאוד, אבל חסר ייחוד. מרגיש כמו משהו שאוכלים ב"הישרדות" כדי לספק לגוף אנרגיה זמינה, ולא באמת פינוק לבלוטות הטעם. בואו נאמר שעל אי בודד לא הייתי מעקמת פרצוף, בתנאי כמובן שזה לא מנהטן.

איך אוכלים: כשעועית או כגלידה. כך או כך, הקונסטרוקציה לא ממש מסובכת.

 

חזור למעלה
סאפוטה לבנה

 

מראה: עץ עד שפריו מזכיר בגודלו תפוח קטן בעל קליפה צהבהבה.

אזור גידול: דרום אמריקה.


סאפוטה לבנה (צילום: דן פרץ)

 

טעם: מתוק ומעודן. מזכיר קצת דני וניל, רק, שוב, אשכרה מתוק ומעודן, כך שלמעשה הוא לא מזכיר דני וניל בכלל.

איך אוכלים: דווקא בזה הסאפוטה הלבנה כן מזכירה דני וניל. את הפרי חוצים, ובתוכו יש מחית לבנה-צהבהבה.

פרט טריוויה לא חיוני: הסאפוטה הלבנה מכילה חומר פעיל שמרגיע ומוריד לחץ דם. אני לא הרגשתי כלום.

 

חזור למעלה
סאפוטה שחורה

 

מראה: שחור ומזכיר שוקולד מריר ומומס. כשהוא מבשיל הוא בצבע ירוק זית. נו, בקיצור, חייל גולני.

אזור גידול: בדרום מקסיקו מתים על זה, ואם מתחשק לכם תוכלו לנסות גם בארץ. הפרי גדל לכל אורך הארץ בחלקות חצי מסחריות בבוסתן הכרמל, במשתלת חסקלברג בכפר ויתקין ובמשתלת אוהד בהוד השרון. אפילו גלידת באר שבע יצרה את זה מספר שנים בחוות הניסוי הדרומית בחבל הבשור.


סאפוטה שחורה (צילום: דן פרץ)

 

טעם: או, בקשר לזה. אם זה היה באמת תחליף שוקולד כבר היו עושים ממנו מיליונים, לא? יש לו טעם מעניין של מעדן חלב בטעם שוקולד דיאט. במילים אחרות, דליל יותר ומימי, אם כי אני חושבת שבהחלט הייתי נהנית לאכול אותו בערב מול הטלוויזיה.

איך אוכלים: רצוי לסנן קודם את הפרי. חוץ מזה, זה לא מסובך מדי.

פרט טריוויה לא חיוני: במקסיקו הסאפוטה אכן מחליפה שוקולד בקינוחים רבים. בארץ לא.

 

חזור למעלה
עץ השעועית

 

מראה: תרמילי, אפונה סטייל.

אזור גידול: הודו.

טעם: מריר וחריף שמזכיר חזרת. כמו הרגל של הארטישוק, וגם המרקם סיבי כמוה. פסק דין: לפנסיונרים, מובטלים, סובלים מעצירויות ובעלי עודף זמן פנוי.


פרי עץ השעועית

 

איך אוכלים: מבשלים את התרמילים בתוך מרק ירקות כ-40 דקות על להבה בינונית עד שהם מתרככים, ואז חוצים אותם ובעזרת סכין חדה מגרדים את תוכנם פנימה. הרבה יותר מדי השקעה תמורת הרבה פחות מדי טעם.

הידעת? העץ עצמו, על שורשיו וגזעו, משמש ברפואה העממית לניקוי הכבד, הורדת לחץ דם וניקוי הדם. 

 

חזור למעלה
גרגר פנמה

 

מראה: פרי אדום וקטן שמזכיר במראהו זית, רק בצבע אדום־כתום. זהו עץ שגדל בצורת פולשנית ובמהירות, ויש לו גרגרים קטנים בצבע ורדרד בטעם וניל.

אזור גידול: גדל באילת במשתלה האורגנית, ותודו שעד עכשיו גם אתם חשבתם שהאטרקציה היחידה באילת היא המצפה התת-ימי. שייך לסוג העצים שאפשר לגדל בחצר.

טעם: מרקם הפרי עדין יותר משל זית, אולי כי הוא בכלל לא זית. הטעם שלו חזק וונילי והוא טעים מאוד וידידותי למשתמש.

איך אוכלים: ככה, כמו שהוא בא, או בתוך קערת קצפת או שמנת לבישול.

פרט טריוויה דווקא כן חיוני: עצלנים שלא ממש מתחשק להם לאכול אותו יכולים לתחוב אותו לתוך הפופיק למשך חצי שעה ולחסוך זמן וכסף של מריחת קרם גוף ארומטי.

 

חזור למעלה
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כבר לא אקזוטי. מנגו
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים