שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על אם הדרך
    כל נסיעה היא הזדמנות טובה לעצירה - לגלידה בתל חנן, לפנקייק בבית הפנקייק או לאיזה סטייק בפיתה. מיכל בן ארי יוצאת למסע נוסטלגי לאורכה ולרוחבה של הארץ, בעקבות ציוני הדרך ששום טיול ארצישראלי לא היה שלם בלעדיהם
    מקפה גיטל ועד פונדק דברת מבית הפנקייק ועד לויקו ומושיקו מפונדק אלביס ועד אבו גוש מגלידה מונטנה ועד הפונדק ה-101 
    "מתי מגיעים? נו, מתי כבר מגיעים?" שאלנו אחותי ואני לסירוגין, "אם לא תהיינה בשקט, לא נעצור בגלידת תל חנן!". זה היה האיום הגרוע מכל, שהושמע פעמים רבות אי שם בשנות ה-70 בדרכנו מטבריה לחדרה.

      

    פעם, כשהיו פחות מכוניות על הכביש, אבל גם הכבישים מצידם היו יותר צרים ומתפתלים, הנסיעה ממקום למקום היתה מתארכת לה. כדי להרגיע את רעבונו של הטייל הישראלי נפתחו על אם הדרך מספר פונדקים ומסעדות דרכים שהפכו עם השנים למיתולוגיים.

     

    אני מזמינה אתכם לצאת עימי למסע נוסטלגי מצפון לדרום בעקבות אותם ציוני דרך, ששום טיול ארצישראלי אינו שלם בלעדיהם.

     

    מקפה גיטל ועד פונדק דברת

     

    את הטיול נתחיל על כביש מספר 90, ונעצור בקפה גיטל בראש פינה. בשנות ה-20 היתה ראש פינה צומת דרכים חשוב בין טבריה למטולה, ואף לאלו שהמשיכו הלאה ללבנון ולסוריה. בשנת 1929 פתחה גיטל קליינשטיין, סמוך לבית המכס שבכניסה הצפונית לראש פינה, תחנת דלק ומכרה בה בנזין. לצד תחנת הדלק הקימה גם בית קפה-מסעדה שנקרא (כמו התחנה) על שמה.

     

    בית הקפה גיטל שימש מסעדת דרכים לעוברים ושבים בצפון הארץ והפך למקום מפגש לקצינים בריטים, אנשי פלמ"ח והגנה וכמרכז להברחת עולים מסוריה. גיטל ניהלה את בית הקפה במשך יותר מ-50 שנה והתפארה בכך שהאוכל אצלה לא מספיק לנוח לפני שהוא נעלם, ולכן - מה שהוגש אצלה היה תמיד טרי ורענן.

     

    לאחר מותה הוכרז הבית כראוי לשימור, ולפני שנים מספר שופץ קפה גיטל על ידי משפחת אליאס, אחת מהמשפחות הוותיקות של ראש פינה, שהפכה את מבנה אבני הבזלת לפונדק דרכים מודרני המשמר במראהו את רוח התקופה של אז וכמו קפה גיטל המקורי, משרת לקוחות בכל שעה משעות היום.

     

    צומת דרכים חשוב אחר היה ועודנו צומת גולני. בשנת 1975 נפתחה בצומת תחנת דלק ומסעדת יונס. לבעלי המסעדה היה כבר סניף אחד ביפו והם החליטו להמר על הצפון - ואכן, ההימור התגלה ככדאי וב-30 השנים האחרונות מהווה המסעדה, כמו גם שכנתה לצומת, מסעדת אבו נימר, אבן שואבת לכל אוהבי החומוס-סלטים-מג'דרה-שיפודים. לפני מספר שנים הצטרף אליהן גם סניף של מקדונלד'ס, המתחרה על תשומת הלב של המשפחות בדרכן לצפון.


     

    מסעדת נימר בצומת גולני (צילום: אלעד גרשגורן) 


    אפשרות נוספת בצומת גולני (צילום: אופירה יוחנן)

     

    במשך שנים רבות הדרך האולטימטיבית מהמרכז צפונה עברה בצומת גולני ומשם לטבריה, דרך כביש 65 העובר בוואדי ערה ובעפולה. על כביש זה, קצת אחרי עפולה, בלט אחד מפונדקי הדרכים המיתולוגיים שידעה מדינת ישראל - פונדק דברת, שבו עצר כמעט כל מטייל בדרכו צפונה. העצירה בפונדק עוררה בקרב בני משפחתי בכל פעם התרגשות רבה ולעיתים אף הייתה שיאו של הטיול. הפונדק הוקם על ידי קיבוץ דברת בשנת 1971 ומייד נחל הצלחה. היה זה בניין עגול, עם חלונות גדולים, שהפך לסימן דרך ויזואלי, ממש כמו הר תבור הסמוך אליו.  

     

    באמצע שנות ה-90 נקלע קיבוץ דברת לקשיים כלכלים, ביוזמה כלכלית תמוהה הקיבוץ החליט לסגור את הפונדק ולפתוח במקומו אורחן שמומן על ידי משקיעים חיצונים. האורחן השתייך לרשת מובנפיק השוויצרית ולמרות שהמקום שופץ והפך להיות סניף הדגל של החברה הוא לא הצליח להתרומם מבחינה כלכלית. בשנת 2001 עבר המקום לידי יטבתה, בשנת 2003 החליפה אותה רשת קופי-טו-גו, וכיום מתהילת העבר נותר רק מרכז מסחרי קטן.

     

    לא רחוק מחיפה, נמצאת עד היום הגלידה הטובה ביותר בעולם, גלידת תל חנן. בשנת 1961 נוסד מפעל הגלידה בשכונת תל חנן אשר בנשר בעזרת מתכון ומכונות לייצור גלידה שהגיעו מארצות הברית. הטעם אמנם היה אחד - וניל - אבל סוד קסמה היה דווקא בקצפת עם הסירופ שבא בשני טעמים, שוקולד ותות. כל מי שחלף בצומת הצ'קפוסט לכיוון נצרת חזקה עליו כי עצר לתדלק גלידה.  


    עם מיתולוגיה לא מתווכחים. תל חנן (צילום: רוני שיצר)

     

    כמה שנים לאחר מכן נפתח סניף נוסף, בתחנת הדלק בגבעת אולגה שהפך גם הוא לתחנת חובה למטיילים. מאז נפתחו סניפים של הגלידה המיתולוגית במקומות נוספים ואפילו סניף אחד בתל אביב. אף על פי שבמרוצת השנים יצא לי לטעום בארץ כמה וכמה גלידות מצוינות, שום דבר לא ישווה לטעם התמים והראשוני של גלידת תל חנן, שעצם ההבטחה לעצור ולקנות אותה גרמה לנו להתנהג יפה כל הדרך מהכנרת.

     

    הקטע בין קיסריה לחיפה של כביש מספר 2, הידוע גם בשם כביש החוף, נסלל רק בסוף שנות ה-60, עד אז שימש כביש 4, המכונה היום 'הכביש הישן', את הנוסעים לחיפה. על אם הדרך, בין תל אביב לחיפה, סמוך למשטרת זכרון יעקב שכנה מסעדת רפאל. רפאל (רפול) כהן, אשתו סולטנה ובנם יוספיקו פתחו בשנת 1938 (עוד בטרם נסלל הכביש) בית קפה שהפך לאגדה לא רק בסביבה הקרובה אלא גם ברחבי הארץ.

     

    באותן שנים רק למעטים היה רכב פרטי, אבל כל נהגי המשאיות בדרכם צפונה או דרומה כמו גם חיילים בריטים עצרו אצל רפאל. המסעדה שגשגה בשנות הצנע, עת היה יוספיקו משיג מצרכים נדירים ומכין מהם מטעמים. פתיחתו של כביש החוף הורידה את מספר המבקרים במסעדה, אבל היא עדיין שקקה סועדים, בעיקר נהגים וחיילים ששמרו לה אמונים, עד שלפני שנים מספר יצא יוספיקו לגמלאות ומכר את העסק.

     

    חזור למעלה
    מבית הפנקייק ועד לויקו ומושיקו

     

    בתפר בין צפון הארץ למרכזה ניצב שנים רבות הפזנון של כפר ויתקין. הפזנון היה מעין גרסא מוקדמת של ה-yellow של ימינו והתפרסם כמשכנו של בית הפנקייק הנודע. לצידו התנוסס שלט “תחנת הדלק האחרונה לפני חיפה", רבים וטובים התרשמו מהשלט המאיים, עצרו לתדלק את המכונית ואת הבטן והפכו את בית הפנקייק והפזנון לנקודת ציון גיאוגרפית.

     

    מיקומו הראשון של בית הפנקייק היה ב-1960 בכלל בגני התערוכה בתל אביב, ורק לאחר כמה גלגולים נקבע מושבו ב-1965 בכפר ויתקין. סילביה ומשה, הבעלים, הכינו פנקייק כמו באמריקה ובישראל של שנות ה-70, בה כל דבר מאמריקה הפך ללהיט, הפך גם בית הפנקייק להצלחה מסחררת ולאייקון תרבותי עליו נכתבו שירים ומערכונים.

     

    בשנת 2003 נסגרה המסעדה, כפי הנראה בשל התחרות שהציב קניון M הדרך שנפתח בסמוך, שנה לאחר מכן היא נפתחה מחדש במיקום אחר, לא פחות נוסטלגי, תחנת פז במחלף הסירה בהרצליה. ואילו הפזנון של כפר ויתקין הפך למתחם קמעונאי מסחרי שכולל בית פנקייק אחר (לא המקורי), בית קפה, מסעדה וכד'.

     

    בתחנות הדלק שמוקמו כניסות וביציאות מגוש דן נפתחו במהלך שנות ה-60 וה-70 ערב רב של סטקיות ומסעדות מזרחיות. על קצה המזלג נזכיר את מפגש הנמרים מתחת לגשר גהה, פונדק הסיירים בכביש אשדוד ת"א, פונדק אסא בצומת בית דגון ורבות אחרות.

     

    סיפור מעניין, שלא רבים מכירים, נושאת בחובה מסעדת לויקו ומושיקו אשר בצומת גלילות. לויקו ומושיקו, שני בני דודים, ייסדו את הסטקייה הראשונה בארץ בשנת 1958 בתוך רכב מסחרי שחנה בצומת תל ברוך והציעו לנהגים החולפים בשר על האש. ההצלחה הביאה אותם להקים מסעדה במבנה קבע בצומת גלילות, בתקופה שכביש החוף היה צר ודו סטרי. שמה של המסעדה היה בכלל "אל קאמינו", אבל קהל הלקוחות הקבוע של המקום, שכלל לצד המשפחות המטיילות והנהגים הרעבים גם פוליטיקאים ומפורסמים התעקש לכנות אותה בשם "לויקו ומושיקו" עד שהשם הוחלף באופן רשמי.

     

    בשנת 1968, אחרי עשור משגשג במיוחד התגלע סכסוך בין לויקו ומושיקו, אך במקום לפרק את השותפות הם חילקו ביניהם את המסעדה - ביום אחד המסעדה כולה של לויקו ולמחרת המסעדה עוברת לידיו של מושיקו. תכנית החלוקה מתקיימת עד היום ובזכותה יכולים הלקוחות הנאמנים להמשיך ליהנות מהפיתות המיוחדות של המקום המתאימות בגודלן בדיוק לסטייק.

     

    חזור למעלה
    מפונדק אלביס ועד אבו גוש

     

    הדרך לירושלים תמיד עוררה תיאבון וקמו בה מספר מסעדות דרכים מעניינות. הכביש המהיר לירושלים נפתח לתנועה רק בסוף שנות ה-70, עד אז הדרך לירושלים עברה ב'כביש הישן' דרך צומת נחשון ולטרון.

     

    במושב משמר איילון, הסמוך ללטרון, דרה משנת 1967 ועד לא מכבר, מחלבת רועי העמק שמכרה גבינות ויוגורטים, ואילו בצומת נחשון ניצב פונדק בו עבדה שרה (שכונתה שרה-פרה) שנצרבה לעד בתודעתם של גברברי הארץ. בחוץ היתה פינת חי עם טווס וקופים, לרווחת הילדים והאמהות ואילו האבות הצטופפו בפנים. סלילתו של כביש מספר 1 הורידה את המקום מגדולתו והפכה אותו לסתם ביתן מוזנח בצומת.

     

    במעלה שער הגיא בואכה ירושלים פועלות שתי מסעדות השונות זו מזו מרחק מזרח ממערב. הראשונה, פונדק אלביס בנווה אילן, הנקרא במקור פונדק ההרים, עד שבשנת 1974 רכש אותו אורי יואלי ותלה בו כמה תמונות של אלביס אלילו. כיום יש במקום 1,728 תמונות של אלביס ופסל של האליל בגובה 5 מטרים המתנוסס ברחבת הפונדק. עד שנת 2004 היה המקום מסעדת דרכים לכל דבר, אבל אז הוחלט להפוך אותו לדיינר אמריקאי קלאסי המהווה אתר עלייה לרגל לחיילים אמריקאים.

     

    המסעדה השנייה היא מפגש קראוון באבו גוש, שהיתה המסעדה הראשונה בכפר, לפני שהפך לשם נרדף למסעדות חומוס. את מפגש קראוון הקים חאג' מוסא, מוכתר הכפר אבו גוש, בשנת 1950 במקום ששימש בימי הטורקים תחנת מעבר. המסעדה משכה קהל רב ובשנת 1958 בעקבות פנייה של משרד התיירות היא הורחבה. חאג' מוסא נפטר בשנת 1997 בגיל 81, אך סצינת החומוס באבו גוש שרירה וקיימת.


    אבו גוש הפכה לאימפריה של חומוס

     

    חזור למעלה
    מגלידה מונטנה ועד הפונדק ה-101

     

    פתיחתו של כביש מספר 6 מקצרת את הדרך דרומה, אבל עד לאחרונה, כל נסיעה לכיוון באר שבע, מצפה רמון או אילת עברה בכביש מספר 40. כביש זה כולל כמה צמתים קולינריות משמעותיות, גדרה, יבנה, קסטינה ומסמיה.

     

    בצומת ראם, היא צומת מסמיה, נמצא המזנון של ורדה שהיווה הפסקת אוכל מרעננת בעיקר לדורות של חיילים ששירתו בדרום. המזנון של ורדה, על שמה של ורדה התוססת בעלת המקום, נפתח בשנת 1968 כמסעדת דרכים תימנית, אך התפרסם בעיקר בשל ה'פופאי' - חביתת ירק בתוך פיתה. על קירות המזנון התנוססו תגים צבאיים ותמונות של מפקדים וחיילים זכו שם לקבלת פנים מלבבת והנחה. הצומת התרחב, נפתחו בו מסעדות נוספות, אבל ורדה עדיין ממשיכה לפנק חיילים ועוברי אורח.  


    חפשו את הפופאי אצל ורדה (צילום: גדי קבלו)

     

    שנים רבות היתה באר שבע יעד בפני עצמו, כשהחלה התיירות באילת, היא הפכה גם לתחנת מעבר בדרך לעיר החופש. עד שסללו את כביש עוקף באר שבע, המקום לעצירה בדרך לאילת, היה גלידה מונטנה. משפחות, יחידים, אך בעיקר שיירות אוטובוסים של מטיילים שהפכו את תחנת הדלק למקום מפגש וליקוק הכרחי, כמעט היחיד שהיה בכל הנגב, למעט אולי בורקס בדימונה ומזנון במצפה רמון.

     

    גלידה מונטנה בבאר שבע נוסדה על ידי ארבעה חברים שהיו גם הבעלים של גלידת מונטנה בנמל תל אביב, הסניף בנמל עדיין פעיל, אבל זה של באר שבע עומד כבר כמה שנים סגור בשל סכסוך עסקי. מי שגלידה לא השביעה את רעבונו עצר ב"איליה" סטקייה באר שבעית מפורסמת לא פחות.

     

    אחרי באר שבע נותרה דרך ארוכה ורבה עד אילת. כדי לשבור את הצמא והרעב נפתחו מספר פונדקים על כביש הערבה: פונדק 101 נפתח בשנת 1982 על ידי כושי רימון שהתפרסם בהסתננות לפטרה. רבים חושבים כי הפונדק נקרא על שם היחידה ה-101, אך למעשה שמו בא לו בשל מיקומו בק"מ ה-101 מקו הפסקת האש. הפונדק הפך ל'מוסד' שכלל לצד שתייה וסנדוויצים גם שלל זוחלים וחיות נדירות שהוחזקו בתנאים לא נאותים. לפני פחות משנה עלה הפונדק באש וכיום הוא מנסה לשקם את עצמו.

     

    בשנת 1962, חמש שנים בלבד אחרי שנוסד קיבוץ יטבתה, הקיבוץ ראשון בערבה, נפתחה בו המחלבה הידועה, ההצלחה של המחלבה והמיקום הייחודי של הקיבוץ - 40 ק"מ מהעיר אילת הולידו את הרעיון לפתוח גם קפיטריה המוכרת את מוצרי החלב של המחלבה. קפיטריה זו מתפקדת כבר במשך כמה וכמה עשורים כנקודת עצירה אולטימטיבית, רגע לפני אילת. עם השנים הקפיטריה הקטנה הלכה והתרחבה, עברה שיפוצים מקיפים וכיום זהו קומפלקס גדול הצבוע בצבעי מדבר הכולל מסעדה בשירות עצמי, חנות מזכרות, גלידריה, משחקייה לילדים ומרכז מידע.


    בר חלב אוטומטי ביטבתה, 1965 (צילום: משה פרידן, לע"מ )


    מזנון יטבתה ב-1980 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

     

    זהו, הגענו לאילת, אפשר לחזור לשנות האלפיים, לשוב על פעמינו צפונה והפעם, לעצור בדרך בארומה או במקדונלד'ס. הדרכים כיום רבות ומהירות, אך מאידך רבות גם המכוניות ועימן הפקקים. לעיתים לוקח שעות להגיע ממקום למקום וכדי להרגיע את רעבונו של הטייל הישראלי צצו כמעט בכל צומת מרכזית או תחנת דלק שלל חנויות נוחות, אספרסו-ברים ורשתות מזון מהיר. סעו בזהירות ושיהיה בתיאבון!

     

    חזור למעלה
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלט דרכים על כביש אשדוד-אשקלון ב-1974
    צילום: לע"מ, משה מילנר
    מומלצים