שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    זהירות, שחוקה

    אנג לי ("הר ברוקבק") הוא במאי של ניואנסים, אבל מה שנשאר מסרטו הנוכחי, "תשוקה, זהירות", הן שלוש סצינות סקס עאלק נועזות, שהתבררו כבורגניות, מיופייפות לעילא ובעיקר לא מרגשות. שמוליק דובדבני מייעץ לו לוותר על התשוקה, ולדבוק בזהירות


     

     

    עשו באמת או לא עשו? הנה השאלה. שכן “תשוקה, זהירות", החדש של אנג לי, עשוי בהחלט לתדלק כמה שיחות סלוניות שיתמקדו בדיוק בזה – האם שלוש סצינות הסקס המעוצבות בהקפדה שבו הנן אותנטיות או רק "בכאילו”? לי עצמו נשבע בראיונות עמו שהן מבוימות, ובכלל, הוא סבור, זו אינה כלל השאלה. העיקר שהן משכנעות.

     

    מצד שני, קשה להניח שציבור צופי "תשוקה, זהירות" ימצא משהו אחר לדבר עליו. אולי על כיצד הפך סיפור קצר (מאת הסופרת ילידת שנחאי איילין צ'אנג) לסרט שאורכו עולה על שעתיים וחצי? כי על אף שמחציתו הראשונה של סיפור ריגול זה, שמוצא את לי מביים שוב בשפות הסיניות (אחרי "נמר, דרקון" המצליח), דווקא מייצרת עניין, הנה בא פרק ה"תשוקה" המיופייף והמזויף, שההתרגשות היחידה שהוא מעורר היא נוכח התצורות הגאומטריות המשונות שמעצבים גופותיהם העירומים של צמד השחקנים.


    האישה מפתה את הגבר הבוגד, המייצג את הכובש, במטרה להביא לאבדנו

     

    העלילה מתרחשת בשנחאי שתחת הכיבוש היפני, ובמרכזה שחקנית צעירה (טאנג וויי) שתפקידה הוא לפתות משת"פ (טוני לונג, “מצב רוח לאהבה"), הנושא במשרה ממשלתית בכירה, ולהביא לחיסולו. כצפוי, מאטה הארי אסייתית זו נשבית בקסמו של הבוגד, ובחלקו השני של הסרט – מקץ 95 דקות, מקפיד לציין מי שמנה – מקבלים המפגשים ביניהם צביון של תאוות בשרים, שבמהלכה מסתבכים איברי גופם אלה באלה באופן שנראה כבלתי ניתן להתרה.

     

    על פניו אין הבדל בין סרט זה למלודרמות ההוליוודיות שגדשו את המסכים בשנות ה-30 וה-40, ואשר העמידו במרכזן דמות נשית רומנטית ומיוסרת. שלוש מהן – “אינטרמצו" מ-1939 (בכיכובה של אינגריד ברגמן), “סרנדה בפרוטה" מ-1941 (עם איירין דאן בתפקיד הראשי), ו"חשד" ההיצ'קוקי מאותה שנה, שאף זיכה באוסקר את ג'ואן פונטיין – מאוזכרות כאן מפורשות, וכאילו באות להאיר את דמותה של הגיבורה, שמאבדת בהדרגה את תמימותה, ממש כדמויות הבלתי נשכחות ההן. יתר על כן, הקרנתו של "סרנדה", בה נוכחת הגיבורה, נקטעת לפתע לטובת סרטון תעמולה יפני לקול שריקות הבוז של הקהל, וכך מעמיד לי את התשוקה וההיסטוריה, זו מול זו, כתמה המרכזית של סרטו.

    "תשוקה וזהירות". ככה אמור משגל נועז להיראות על הבד

     

    הקשר בין מין לפוליטיקה

    הסיפור הפרטי, האינטימי, של התשוקה, כמו פועל לסילוקו של הפוליטי – בדיוק כפי ש”הר ברוקבק” ביקש למקם את סיפור האהבה הגברי שבמרכזו כמנותק מכל הקשר היסטורי שהוא. אבל התשוקה פה גם מוכפפת לערוץ הלאומי (האישה מפתה את הגבר הבוגד, המייצג את הכובש, במטרה להביא לאבדנו), ומימושה על כן מחבר בין מיניות ולאומיות. המשיכה האדיפאלית של האישה לגבר הכובש, המבוגר ממנה בשנים רבות, הופכת את השחקנית המתחילה לכלי משחק בשירות ההיסטוריה, הלאומיות, הגברית, מה שהופך גם את מקצועה לבעל משמעות סימבולית בהקשר הזה, ואת הסרט להרהור בדבר הקשר שבין מין ופוליטיקה, היסטוריה ותאווה.

     

    בואו נדבר רגע על התשוקה. האמת – אין דבר בורגני יותר מאשר האופן בו מציג לי את סצינות הסקס בין השניים. מעוצבות בדייקנות, מוארות להפליא, אמנותיות עלק. לי כמו נענה לפנטזיה של קהל בורגני באשר לאיך צריך משגל נועז להיראות על הבד, והתוצאה, איך לומר, מגוחכת בה במידה שהיא מפורשת (הקרנת הסרט, בגרסתו הנוכחית, לא תתאפשר בסין, ובארצות הברית הוא עוטר בסיווג המחמיר NC-17). שכן אין לך דבר מיושן – ובורגני – יותר מאשר תיאור מיופייף של סצינות מין.

     

    "תשוקה, זהירות" הוא סרט מוקפד מדי, ובעיקר לא מרגש. הדיון המעניין שהוא מציע – שדומה לו התרחש כבר ב"אימפריית החושים" המופתי של נגיסה אושימה,

     שהתגאה אף הוא בעודפי אסתטיקה של תשוקה מינית, אבל זה היה פעם, לפני 30 שנה – נופל קורבן לסרט מלאכותי, למין העיצוב התקופתי ועד הפגנת הרגשות. הדמויות, במיוחד זו של הגבר המסתורי שמגלם לונג ההונג קונגי, קרות ונטולות עומק. לי הוא, בדרך כלל, במאי של ניואנסים מופלאים, אבל אם הדיבור סביב סרטו הנוכחי מתרכז בשלוש סצינות של להטוטי מיטה, כי אז יש בו משהו מאוד מאוד לא מספק. מתחיל טוב, ממשיך חלש. בניסוח אחר: אהבתי את ה"זהירות". פחות את ה"תשוקה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנג לי עם איסטווד. ניואנסים
    צילום: איי פי
    לאתר ההטבות
    מומלצים