שיעור בצניעות מהחרדים
"אני לא אוהבת הגדרות, אבל אם צניעות אמיתית נתפסת בעינינו כ'קוד חרדי', אז אני שוברת עכשיו חזק עם ההגה לכיוון החרדי". הרב אריאל יצא נגד אימוץ "קוד הצניעות למפעלים" במוסדות הציונות הדתית, עדי דוד - מורה בדרך - ממש לא מסכימה
קטונתי מלהתערב בפולמוס רבני, ובטח שלא בכזה העוסק בצניעות. אבל נדמה לי שאני יכולה "לדבר מהשטח"- כבחורה צעירה שגדלה בחברה הדתית לאומית, עוסקת בחינוך ובתקשורת ומתעתדת לשאת בתואר הנחשק כל כך בימים אלו - מורה בישראל.
עוד אפתח ואומר כי, לטעמי, הדיון הזה איננו רלוונטי רק בין כותלי חדרי המורים, אלא הוא רחב הרבה יותר, ויש בו כדי להאיר על החברה "הסרוגה" כולה. (הכללות גורפות זה תמיד דבר שחוטא לאמת, אבל זה מה שמגבלות המדיום מאפשרות לי כעת, אז סליחה מראש). גם אני בתוך עמי יושבת, ומרגישה בדיוק לאן הרוח שלנו נושבת. כיוון שאני חלק ממנה.
בשנים האחרונות אני מרגישה כי איבדנו משהו חשוב במרוץ אחרי ארץ ישראל. איבדנו את העיניים שלנו. עיניים לראות שהמחשוף הפך עמוק יותר, המכנסיים הפכו צמודים יותר. עיניים לראות ש"תרבות הידידים/הידידות", היא לא מבית ספרנו, היא ממסיבה אחרת. עיניים להבחין שצפייה בטלוויזיה ושיטוט בלתי מבוקר באינטרנט, שגדושים בבחורות חשופות מדי, זה כמעט כמו להכניס את יצר הרע הביתה, ועוד לתת לו קפה, על חשבון הבית (תרתי משמע). ויעידו על כך אלפי זוגות צעירים, משלנו, שהאינטרנט והפתיחות יתר שהביא עמו הרסו להם את הזוגיות והשלום בית, כשלעיתים זה אף פירק את המשפחה לגמרי (לא מאמינים? ביקור קצר באתר "מורשת" ועיון בשאלות ששלחו גולשים, יעשו את העבודה).
שיחות נפש, למשל, בין בחור לבחורה (שמתחילות כבר ב"בני עקיבא" וממשיכות אח"כ באוניברסיטה וגם בחיי הנישואים וכן, גם בחדר המורים) נראות לנו כמו הדבר הכי לגיטימי בעולם, ואנחנו שוכחים שגדולים וחכמים מאיתנו כבר קבעו שאין לעריות שום אפוטרופוס. אף אחד לא היה מוכן לקחת "אפוטרופסות" על הפצצה המתקתקת הזו ולהתחייב ששיחה ידידותית מדי על כוס קפה בחדר המורים לא תוביל אחר כך למחוזות אחרים לגמרי.
כן, יצר הרע מצא את הדרך גם לחדר המורים (ואגלה לכם סוד, הוא מצא את הדרך לעוד מקומות), והוא לא מתכוון לצאת משם כל כך מהר.
בכלל, "פתיחות" היא שם הקוד להתנהלות היומיומית שלנו. בנים, בנות, מה זה משנה, תזרמי אחותי, למה את כזו כבדה?
אנחנו יושבים על הגדר, רגל פה רגל שם - שולחים אחת לכיוון החרדי. קצרה, כי "אנחנו ממש קרובים אליהם", ורגל אחת, ארוכה, לכיוון החילוני, "כי מפרידים בינינו אלפי שנות אור". אבל זה כבר מזמן לא כך. למען האמת, אם נסתכל על עצמנו בעיניים שרואות, נראה שבעניין הצניעות, אנחנו קרובים לעולם החילוני יותר מאי פעם. ובואו לא נתרץ את זה עם "קירוב לבבות" האלמותי, כי זה לא תופס במקרה הזה.
אנחנו לא נותנים ללבוש ולהתנהלות הפתוחה שלנו בין המינים להפריע לנו להאמין שאנחנו הכי צנועים בעולם. לפעמים אני מרגישה שאנחנו פשוט נהנים "ללכת בלי ולהרגיש עם".
החברה הדתית לאומית יכולה להתגאות בהרבה דברים שהתברכה בהם, אבל, צניעות, בואו נודה על האמת, היא לא בדיוק הצד החזק שלה כרגע.
אני עובדת עכשיו במקום חרדי. בכניסה יש שלט גדול שמסביר את כללי ההתנהגות במקום. כן, זהו בדיוק "הקוד החרדי למפעלים" עליו דיברו הרב אבינר והרב אריאל. לא גדלתי על זה, ובתחילה זה היה נראה לי קיצוני ואף מוזר. לא רציתי לוותר על המגפיים האדומים שלי, על הסחבקיות ועל החיוכים שאני נוהגת לפזר לכל עבר. אבל אתם יודעים מה, עם כל הקושי שבלאמץ דפוסים מגבילים כאלו, זה עדיף לי על פני פלירטוטים אל תוך הלילה, ידידים מקיר אל קיר וההרגשה שאנחנו בלתי מנוצחים. שיצר הרע לא ישבור אותנו "כי שירתנו בקרבי".
אנחנו יכולים להגיד הרבה דברים על "החרדים האלה", אבל לפחות דבר אחד אנחנו יכולים ללמוד מהם. גבולות.
אני לא אוהבת הגדרות, אבל אם יראת שמיים וצניעות אמיתית נתפסים בעינינו כ"קוד חרדי", אז אני שוברת עכשיו חזק עם ההגה לכיוון החרדי.
עדי דוד, בעלת תואר שני בתקשורת וסטודנטית לתעודת הוראה באוניברסיטה העברית.
לפנייה לכתב/ת 
