שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רכבת אחת, 47 שעות ואלפי פנים להודו
    נסיעת רכבת בהודו לא דומה לשום נסיעה אחרת בעולם. תומר ברדה יצא למסע בן 47 שעות שעברו בבת אחת כל כך מהר וכל כך לאט. בדרך הוא פגש אהבת אמת, אדם שוויתר על הכל ובסופו של דבר שכח את המטרה שלשמה יצא

    אני עולה לרכבת בטריוונדרום, דרום הודו. תחנה סופית: ניו-דלהי, הבירה. המרחק: כ-2,800 ק"מ. זמן נסיעה משוער: 47 שעות.

     

    כדי להבין למה בנאדם שפוי מוכן לעשות לעצמו דבר כזה, צריך להבין שהנסיעה ברכבת בהודו לא דומה בשום דבר לנסיעה בכל רכבת אחרת בעולם. הרכבות האחרות נועדו להביא אותך מנקודה א' לנקודה ב', ואילו נסיעה ברכבת הודית היא אירוע תרבותי, קולינרי וגיאוגרפי. חוויית הצבעים, הריחות, הטעמים והצלילים משכיחה את מטרת הנסיעה, שלשמה עלית לרכבת. 


    אירוע תרבותי, קולינרי וגיאוגרפי. רכבת הודית (צילומים: תומר ברדה) 

     

    מצטופפים הנוסעים, ואני איתם

    בכניסה לתחנת הרכבת מקדמים אותי הקולי'ס, חבר'ה בחולצות אדומות שמשמשים סבלים מהמונית לתא בקרון הרכבת. בחיוך משולב בנדנוד ראש הם מציעים את שירותיהם, אני משיב בשלילה באותו נדנוד ראש מחוייך וממשיך לרציף המבוקש.

     

    ברשימות מודפסות ליד דלתות הקרונות אני מוצא את שמות הנוסעים, אני מחפש את שמי וניגש לתא - שש מיטות, שלוש בכל צד, אחת מעל השנייה. המיטה העליונה מבטיחה לי שאוכל להמשיך לשכב גם בשעות היום, שבהן המיטות התחתונות מקופלות ומשמשות לישיבה. 

     

    אני מוצא מולי זוג הודי צעיר. הם משלבים ידיים ומחייכים אלי בביישנות נבוכה, ואני מחייך חזרה. לצדי יושב בחור בחליפה מחוייטת, עד מהרה מסתבר שנסיעות לצד תיירים אינן זרות לו. "וויץ' קאנטרי בילונג סר?" הוא פונה אליי, "איזראל", אני משיב. "וורי גוד!" הוא מסכם בסיפוק וחוזר לענייניו.

     

    ברכבת בהודו, בדומה לרכבות בכל העולם, יש מחלקות שונות: מחלקה ראשונה - מבודדת, ממוזגת, מרווחת, נקייה יותר ובהחלט שקטה בהרבה מהשתיים האחרות; מחלקה שנייה - שבה מצטופפים רוב הנוסעים, וגם אני בתוכם, ממעמד הביניים ההודי, אנשי מקצוע, תיירים מקומיים ומעט תיירים זרים; המחלקה השלישית צפופה והומה, ללא מקומות שינה, דרגשי עץ משמשים כמקומות ישיבה להמונים שמצטופפים למשך שעות ארוכות.


    שלוש מחלקות, אינספור נוסעים

     

    נסיעה קולינרית בלי רגע דל

    "גאראם צ'אי, גאראם, גאראם צ'אי....", אני שומע לראשונה את הקריאות של מוכרי הצ'אי שיחזרו עוד מאות פעמים במהלך הנסיעה. מבחינה קולינרית אין רגע דל ברכבת ההודית, כל כמה דקות, במשך כל שעות היום, יעבור מישהו שיציע לאכול או לשתות: צ'אי, סמוסה, טאלי, סנדוויצ'ים, שתייה קלה, ומה לא.

     

    בנסיעה שלי, שבה הרכבת חוצה מדינות שונות בהודו, בכל מעבר ממדינה למדינה ניתן להבחין במגוון המאכלים המאפיינים את אותו האזור. יחד עם המאכלים תשתנה גם השפה, ועם השוני הלשוני יבואו גם ההבדלים התרבותיים המבדילים מדינה אחת משכנתה.

     

    צופר הרכבת עושה את שלו ומודיע לכל הנוסעים על יציאה. נוסעים אחרונים עולים לרכבת תוך כדי תנועה, הדלתות לא ננעלות, וכמה הודים עומדים בפתח כשהרכבת זוחלת ביציאה, נפרדים לשלום ומשקיפים אל עבר התחנה המתרחקת. לרכבות בהודו אין מנגנון נעילת דלתות ולרוב אפשר יהיה לפתוח את הדלת בזמן הנסיעה ולשבת בפתח הכניסה ולהשקיף בנוף המתחלף.

     

    באזור הדלתות אני מגלה כיור לשטיפת פנים, מראה, ושירותים שמעליהם שלט המבקש מהנוסעים לא להשתמש בהם בזמן העצירה בתחנות (זאת משום שאין מיכל שאוסף את הצרכים, הם פשוט נופלים מטה). באזור הדלת נמצאים לעיתים גם נוסעים ללא כרטיסים, אך אין פירוש הדבר שאפשר לעלות ללא תשלום, מעת לעת עובר בין הנוסעים כרטיסן קפדן. יוצאי דופן בעניין הם הסאדהואים (באבות), לובשי כתום, הם אנשי דת החיים חיי פרישות שעולים לרכבת ללא כרטיס ומבקשים מהכרטיסן לנסוע קטע מסויים ללא תשלום, ולרוב הם נענים בחיוב. הם יישבו מול דלת פתוחה ויחזרו על מנטרות הודיות בשירה, לעיתים בליווי תוף. 


    מבחינה קולינרית אין רגע דל ברכבת ההודית. מוכרי צ'אי ואוכל

     

    נורמלי הוא עניין יחסי

    הזמן עשה את שלו וגם זוג ההודים הביישנים ואני התחלנו בשיחה. הם נישאו לפני כ-10 ימים. הורי הכלה, כך היא מספרת, כמו גם הורי החתן ידעו על החתונה שנים לפני שהשניים הכירו - ההורים סיכמו על חתונתם, ושנים אחר כך בישרו לבנם ולביתם על בן/בת הזוג המיועדים. הם גם סיפרו שהתאהבו מייד כשהבחינו אחד בשני, ושלמזלם האהבה אמיתית, כי הם מכירים זוגות רבים שבדומה להם נישאו מתוך שידוך אך נאלצו לקבל את בן זוגם בשתיקה מתסכלת.

     

    זה לא שאין נישואי אהבה בהודו, הם מסבירים לי, אך אלו מתקיימים בעיקר בערים הגדולות, אצל ההודים שחיים את אורח החיים המערבי-מודרני. כורח המציאות של חייהם, של הקאסטות (מעמדות בחברה ההודית) שמחייבים את שני בני זוג להשתייך לאותה הקאסטה, וכן העובדה שאין בארים, דיסקוטקים ומקומות בילוי משותפים לגברים ולנשים, מביאים לכך שנישואיי שידוך הם הפתרון. למזלם, אצלם לפחות, האהבה פורחת.

     

    לקראת ערב, שני גברים הודים, בשנות העשרים לחייהם הצטרפו לרכבת וישבו בתא הסמוך לשלי, הם הצטופפו על הספסל ואחזו ידיים. פה בהודו, הזוג הנשוי שמולי החל בהסבר מבלי ששאלתי, גברים, חברים טובים, מראים חיבה אחד לשני בצורה הזו, לא רק בגילאים של העשרה או העשרים אלא גם בגילאים מתקדמים יותר, חברות יכולה להיות מובעת באחיזת ידיים , ליטוף הישענות וגיפופים שבעולם המערבי יתפרשו כהומוסקסואלים. נורמלי בהודו הוא עניין יחסי, היא זורקת לי תוך שאני מתארגן לשינה. 

     


    נורמלי בהודו הוא עניין יחסי

     

    מסתכל עליהם מסתכלים עלי

    בבוקר הראשון אני מתעורר לקריאות "גאראם צ'אי..." ו"קופי קופי...". אני ניגש לצחצח שיניים בסמוך לדלת הרכבת, בפתח הדלת יושב באבא הודי, הוא לבוש כתום ובידו קלשון משולש. הוא מזמין אותי בתנועת יד לשבת לצדו, אני ניגש, שנינו מצטופפים בפתח הדלת והוא מספר באנגלית קטועה על הישראלים שעבד עבורם לפני כמה שנים במסעדה בגואה, על החיים שלפני ההתנזרות ועל השנים האחרונות שבהן ויתר על כל רכושו ועל כל שאיפותיו הכלכליות, צנועות ככל שהיו - ויתר על הכל. הוא סיפר על נדודים אין סופיים שלוקחים אותו לכל אורכה ורוחבה של הודו, על ההזדמנות שהוא מעניק לסובבים אותו להעניק לו, ולו את המעט ביותר.

     

    אני יושב לצידו בדלת הפתוחה, הרכבת דוהרת, מישורים עוצרי נשימה נפרשים בפנינו, כוס צ'אי חם, הודו מתעוררת. ההודי למוד התיירים מהתא המשותף מעיר אותי מבהייה, "אוורי טינג או קיי, סר"? הוא שואל כאילו יוצא להגנתי, "יס, וורי גוד טנק יו", אני משיב. אני נפרד מהבאבא וחוזר למקומי.


    מישורים עוצרי נשימה

     

    כמעט 24 שעות על הרכבת. בשלב הזה, כשתחילת הנסיעה היא אי שם מאחור לפני שעות רבות, והסוף, לא רק שלא נראה לעין, אני אפילו לא בחצי הדרך, מביא אותי לסוג של משבר - משבר ה"קצת לפני החצי".

     

    אני מתיישב במקומי, צמוד לחלון, אין מוכרי צ'אי. אני בודק שוב ליד הדלת, אין אף אחד. הזוג ירד לפני שעתיים וגם ההודי המודאג מתנמנם. מתי העצירה הבאה? מתי מגיעים לבומביי? ואיפה כל המוכרים ששטפו את הרכבת עד עכשיו?

     

    בחוסר סבלנות ושעמום אני עוזב את מקומי ויוצא לשוטט בקרונות. אני עובר מקרון לקרון, מסתכל על אנשים מסתכלים עלי, מדמיין איך אני נראה להם. לעיתים חשתי כאילו הם זיהו אותי מאיזה סרט מפורסם ועדיין מתלבטים מאיפה בדיוק. פעמים אחרות היו אלו מבטים חסרי הבעה, אך לרוב הביטו בסקרנות - מי אני? מאיפה? במה אני עוסק? נשוי? מטייל לבד? שאלות שלעיתים היו נשאלות, אך לרוב הסתפקו במבט מסוקרן.


    שעות שזוחלות לאט, שעות שמתעופפות כהרף עין

     

    איך 47 שעות עוברות כל כך מהר?

    אני חוזר למקומי ומגלה שהכרטיסן מחכה. מרחוק עולות קריאות "גאראם צ'אי! גאראם צ'אי!", אני מזמין כוס, מייד אחריו מגיע הבחור שמציע טאלי לארוחת ערב. בינתיים שני ילדים בצד השני של הקרון החלו בהופעה שכללה תיפוף ומופע גמישות. המתנמנם התעורר, ובלי להרגיש, הקרון שלי חזר לחיים.

     

    הערב הגיע, אני אוכל טאלי ומעדכן את ההודי הסקרן שמחר בבוקר, כשנגיע לדלהי, אני אנוח יום אחד ולמחרת אמשיך לדראמסאלה. הוא מצדו מעדכן אותי בדבר חנות הבדים שיש למשפחתו בדלהי ומזמין אותי לקבל מחיר מיוחד. כוס צ'אי נוספת, ועוד שנייה מחשיך. אני מתחיל לארגן את המיטה ללילה, מחר בבוקר אני בדלהי.


    בהייה אינסופית

     

    אני שוכב במיטה, מנסה לחשב כמה פעמים אפשר להכניס את המרחק ממטולה לאילת בנסיעה הזו. שנייה לפני שאני נרדם, אני עוד מספיק להרהר איך 47 שעות ברכבת יכולות לעבור ממש מהר. זה לא שלא היו רגעים שבהם השעות זחלו להן בבהייה אינסופית, יש ויש.

     

    אבל בצד רגעים כאלו, ישנן שעות שמתעופפות כהרף עין, שעות בהן אירוע רודף אירוע, שעות של שיחות, היכרויות והזדמנויות להיחשף לתרבות הודית

    שלא ניתן לחוות בשום מקום אחר. להכיר הודים, אך לא את אלו הנותנים שירות לתיירים, אלא הודים שחיים את חייהם ונמצאים בשגרת יומם, שגרת חייהם. ההודים שברכבת נותנים אפשרות להציץ אל התרבות דרך האנשים עצמם, ללא כל אינטרס כספי בשיחה, ללא כל כוונה אחרת מלבד השיחה עצמה. אירועים ופגישות מקריות מהסוג הזה לא ניתן למצוא בשום מלון, מפואר ככל שיהיה, ובשום טיול מאורגן, מאורגן ככל שיהיה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים