אני כבר גבר אמיתי
התסריט של "לארס והבחורה האמיתית" היה מתרסק אל תהום הקיטש, אלמלא הבימוי והמשחק המופלאים, שהפכו סיפור על איש שמאמין שהבובה שלו היא אשה אמיתית, לבובה של סרט
אלו מכם שבכיסם 1299 דולר ומחפשים את המתנה המושלמת, יוכלו למצוא את מבוקשם באתר של חברת "Real Dolls", המציע במחיר מציאה טורסו, גברי או נשי, המצויד בכל האברים הארוגניים החיוניים ובעל גב שטוח, לנוחיותכם. עבור הבובות עצמן, הדומות באופן מפחיד לכוכבות פורנו מפחידות, תאלצו להיפרד מעוד כמה אלפים, וזאת אחרי שכבר נפרדתם מהסיכוי להיתכנותו של קשר ביניכם לבין יצורי אנוש עשויים בשר ודם, ומחלקים משפיותכם. אבל נניח שזה מה שעשיתם. עמדתם על חוף ההיגיון, נופפתם לדעתכם לשלום, ואז התפניתם לפתוח את ארון המתים המכיל את נערת הסיליקון או גברבר הפלסטיק החדשים שלכם. האם הייתם לוקחים אותם לפגוש את ההורים?
את לארס (ריאן גוסלינג, שנראה כמו הכפיל של דיווד ארקט) השאלה הזו אינה מטרידה כלל. אין לו הורים. אמא שלו מתה בלידה שלו ואביו הלך ודעך, כשרק לארס מארח לו לחברה. גאס (פול שניידר המשכנע) אחיו הבכור, עזב את הבית העגום בהזדמנות הראשונה, ורק לאחר מות האב חזר אליו עם רעייתו המקסימה וההרה (אמילי מורטימר, מקסימה ופגיעה). לארס עבר לגור במחסן ואיבד, לאט לאט, את הקשר שלו עם הסביבה. בתחילת הסרט מנסה גיסתו לשכנע אותו באותות ובמופתים להיכנס הביתה ולאכול איתה ועם אחיו ארוחת בוקר, אך לארס מתחמק.
"לארס והבחורה האמיתית". חברות אמת עם בובה, אל תנסו את זה בבית
בהדרגה, מתוודעים הצופים לאישיותו המסויגת והביישנית, לחוסר התקשורת הקיצוני שלו ולחוסר המודעות הפיזית שהוא מפגין (מתהלך בבגדים שהמלבישה ללא ספק שרפה אחרי כל סצנה וברוכסן פתוח תמידית). ברור שלפנינו בחור שזה עניין של דקות עד שייגש למשרד הדואר הקרוב למקום מגוריו ויקצור את הנוכחים ברובה ציד קצוץ קנה. אבל במקום זה לארס עושה משהו מטורף עוד יותר: הוא הולך לדואר ואוסף בובת מין בגודל טבעי, מדויקת מבחינה אנטומית ועטויה חולצת רשת שאינה עונה לשם ביאנקה. הוא מציג אותה לאחיו ואשתו בתור מיסיונרית אדוקה ונכה אותה פגש באינטרנט. בגדיה וכיסא הגלגלים שלה, הוא אומר, נגנבו בשדה התעופה.
קרוביו המבולבלים והמבועתים מפגישים אותו ואת ביאנקה עם רופאת העיירה שהיא גם פסיכולוגית לעת מצוא. זו מסבירה להם שלארס התנתק מהמציאות ונסוג לתוך הזיה שיצר לעצמו, וכי הדבר הכי טוב שהם יכולים לעשות הוא פשוט לזרום איתו ולהעמיד פנים שביאנקה היא בחורה אמיתית. הגיסה האמפתית והאח הסרבן מתגייסים למשימה, וככל שהראשונה הולכת ותופחת והשני הולך ומתרכך, הולכת העיירה ונכנעת לפסיכוזה של לאנס: ביאנקה מוזמנת למסיבות, מציעים לה עבודה ומתפללים לשלומה. דרך הטיפול של לארס ואנשי העיירה בגולם הסיליקון מגלים הם - ובעיקר הוא - אמיתות על אחריות הדדית, גבריות, התבגרות ומחויבות, אהבה ואובדן.
"לארס והבחורה האמיתית". הפתרון הוא ויתור על הפנטזיה לטובת המציאות
לחיי ההתפתחות הגברית שבדרך
אם השורה האחרונה נשמעת לכם כמו קיטש אמריקאי רווי קלישאות, אתם לא רחוקים מאוד מהאמת. "לארס והבחורה האמיתית" הוא סרט כריסמס מסורתי שרוחו של פרנק קפרה ("אילו חיים נפלאים") מרחפת מעליו. לא נאמרת מילה על חג המולד, אבל העיירה המושלגת עושה את העבודה יפה. סצנות ההתגייסות של אנשי העיירה לעזרתו של לארס מעוררות את אותו שילוב של דמעות התרגשות בעיניים ובחילה קלה בבטן שמשרה לעיתים הנאיביות של קפרה. הסכריניות שהסרט רווי בה מוגשת בחסות ננסי אוליבר, התסריטאית, אישה שאינה יודעת סאבטקסט מהו, ושמטפלת בנושא העדין שלה במיומנות של חוטב עצים שתוי. כל תובנה בתסריט מוגשת לנו כמו תרופה – מתוקה להחליא ועל כפית. הפסיכולוגיה של הדמויות פשטנית להחריד וכמה משורות הדיאלוג גרמו לי ממש להתכווץ במבוכה.מנגד, "לארס והבחורה האמיתית" משוחק נפלא ומבוים בעדינות ובחכמה. ריאן גוסלינג מהלך היטב על הקו שבין שובה הלב לשובר הלב - ברגע אחד הוא נראה פסיכי לגמרי, ובזה שלאחריו תרצו לקחת אותו הביתה ולתת לו משהו חם לשתות. הוא מצליח לשכנע בבדידות שלו, בניתוק ובפחד, כמו גם בשינוי שהוא עובר. קרייג גילספי, הבמאי, עושה מה שהוא יכול כדי לעזור לשחקנים שלו. הוא מצלם את העיירה המושלגת באופן שגורם לצופים להתכווץ מקור, ויוצר סיטואציות קטנות שמחממות את הלב. ההתחלה המתעתעת, שבה לא ברור אם לארס באמת מאמין שנערת הפלסטיק היא מיסיונרית נכה או סתם מותח אותנו את אחיו, עשויה בחכמה, ואפילו השינויים הדקים שהמאפרת מחוללת בפניה של ביאנקה עובדים יפה.
"לארס והבחורה האמיתית" שייך לטריטוריה של סרטים כמו "בתול בן ארבעים" או "הדייט שתקע אותי", יצירות שבמרכזן זכרים מעוכבי התפתחות המוצאים את דרכם אל הגבריות, אך הפיתרון של לארס אינו טמון בסקס או באבהות, אלא בוויתור על הפנטזיה לטובת המציאות. זהו אמנם ויתור מפורש, ברור מאליו וגס כמעט בבוטות שלו, אבל עדינות הבימוי ואיכות המשחק הופכים אותו גם לכאוב, מרגש וכאמור, מחמם לב. מה עוד צריך בחורף הקר הזה?
