שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    יש דברים שכן אפשר לטייח
    בלי ביקורת, בלי שחיתות ובלי פערים עדתיים. "יומני גבע" קמו ב-1952 כאמצעי תרבותי לבניית זהות חברתית ולאומית. התוצאה הייתה ריאליזם ציוני, או במילים אחרות: מופת של טיוח. אריאנה מלמד חוזרת לרגעים מעצבים בזיכרון הישראלי

    המנהיגים היו תמיד גבוהים מאוד. אפילו בן גוריון. כשראיתי אותו לראשונה בתלת-מימד, בחיים עצמם, התלוננתי בפני אמא שלי שהוא גמד ובכלל לא נראה כמו בסרטים. היא הובילה אותי לאיזו עצרת, תסלחו לי אם אני לא זוכרת לכבוד מה, חלפו יותר מ-40 שנה, ואני התעקשתי להגיד פעמיים "גמד" ובקול רם, מה שהסתיים במבטים רושפים של אמא שלי ובלחישות האיום מבשרות הרע, "חכי, חכי, כשאבא יחזור מהעבודה".

     

    המנהיגים היו גבוהים אבל עממיים. לעולם לבשו חולצות לבנות ומכנסי חאקי. לעולם בירכו "לחיים" על כוס מיץ תפוזים. לעולם פגשו בהם נתיניהם בנסיבות חגיגיות, בחיוכים ובמאור פנים ובתחושה משותפת של הצלחה במאבק. הם היו חיוביים כל כך, שכאשר קיבלו סוף סוף ממדי אנוש והתגלו ככוחניים, כצרי-אופקים, כמי שהחלטותיהם רוויות טעויות גורליות – אי אפשר היה לצלם אותם ככאלה.

     


    בן גוריון ושזר. גבוהים אבל עממיים

     

    ב-1932 החלה לפעול בפלסטינה חברה קטנה להפקת קולנוע. קראו לה "כרמל", ובין מפעלותיה היה יומן-חדשות שסבל מאוד מנחת זרועו של הצנזור הבריטי.

    הפיקו, איפוא, את מה שניתן היה להראות בלי להסתכן בבזבוז פילם וימי צילום: שיבולים בשדה, תפוזים בפרדס, צעירים מחייכים, אדמה נגאלת, ביקורים ממלכתיים של שועים ורוזנים וחידושי טכנולוגיה לעקרת הבית. "יומני כרמל", על הקריינות הפומפוזית שלהם, היו החדשות הויזואליות היחידות שצופי קולנוע בפלסטינה – ואחר כך בישראל –נחשפו אליהם עד לשנות הששים המאוחרות, כשסוף סוף היתה כאן טלוויזיה.

     

    אחת הפעולות הראשונות של היישות הריבונית החדשה היתה ליצור מחלקה לעיתונות ולקולנוע במשרד הפנים. בראשה עמד איש שזיקתו לפילם היתה קצת רופפת: ישעיהו קלינוב היה אחד מעורכי "הארץ", והוא לא היה ממונה על עידוד הקולנוע בחיתוליו אלא על מה שאז לא התביישו לקרוא לו "תעמולה". בין היתר, המחלקה לקולנוע היתה זו שהזרימה כספים למימון "יומני כרמל", וכשמשרד הפנים כולו עבר לחזקתן של המפלגות הדתיות, החליט דוד בן גוריון, האיש שתמיד צולם בזווית מחמיאה, ליצור יומן חדשות נוסף. כך נולדו "יומני גבע" בשנת 1952, כמכשיר שלטוני מובהק, כאמצעי תרבותי חשוב מאין כמוהו להבניית זהות חברתית ולאומית.

     

    ונעבור לכלניות

    "יומני כרמל" המשיכו לפעול. הצופה בבית הקולנוע מעולם לא ידע איזה יומן יוקרן בפניו לפני עלילות-זורו או פלישת-חוטפי-הגופות. נדמה לי שלצופה הממוצע כלל לא היה אכפת, מפני שאז, וגם מאוחר יותר, תחרות לא בהכרח יצרה בידול. מכל מקום, בשניהם הצופה יכול היה לנחש מראש את מבנה היומן. תמיד זה התחיל במעשי המנהיגים (בן גוריון מבקר במעברה מלאה ילדים שמחים, לוי אשכול לוחץ בחום את ידו של נשיא מדינה אפריקנית), משם זה עבר להצטיידות של צה"ל בנשק חדש על רקע קריינות, משם לחדשות התעשיה והחקלאות, ובסוף, לתועלת הבידור בכללותו, קצת אופנה ועקרות בית.

     

    לז'אנר הקולנועי הזה, שכל כולו ריאליזם סוציאליסטי, יקראו מאוחר יותר "ריאליזם ציוני". הוא היה מרוחק שנות-אור מן הריאליה הישראלית, והוא היה מופת של טיוח. נעדרו ממנו התבוננות עצמית: דבר לא נאמר ביומנים האלה על אודות מאבקים חברתיים, בירוקרטיה מושחתת, שלטון עריצות של מפלגות, פערים עדתיים. לא יכולתם לשמוע בו, בקריינות הפומפוזית רווית העליצות החגיגית, אפילו מילת ביקורת אחת על השלטון. לא היו בו ראיונות: אם מנהיגים טרחו בכלל לדבר לאומה, הם פשוט נעצו מבט במצלמה ודיקלמו כמה שורות אופטימיות במיוחד בטון דידקטי. ואחר כך אפשר היה לעבור לפריחת הכלניות, או לים השיבולים, או לגזירת סרט ביישוב חדש.

     


    משה ואסי דיין. אין מאבקים חברתיים ובטח שאין "בטיפול"

     

    חשיבותה של תעמולה ויזואלית מעולם לא נעלמה מעיניהם של מנהיגים חכמים, ובן גוריון בהחלט היה כזה. הצרה הגדולה של מורשת יומני החדשות, שליוו אותנו עד להולדת "מבט", היתה בדיוק זו: הם היו מכשיר שלטוני, והם החזיקו בבלעדיות על תמונת העולם הישראלית של רוב הצופים. בתמונה הזאת, בקולות שנלוו אליה, היה תמיד ברור שישראלים לעולם צודקים, מותקפים, מנצחים וחוזר חלילה. עוד היה ברור שהמנהיגים, יהיו מי שיהיו, מגלמים בגופם המצולם את האתוס הלאומי-חברתי היחיד האפשרי, והם משדרים חוכמה עילאית וצניעות סגפנית, וכמובן –המון המון אופטימיות.

     

    היומנים מנעו כל אפשרות של היווצרות עיתונות מצולמת עצמאית ולוחמת. בעוד הקריינים מהגגים על שיבולים, בעולם האמיתי – ארצות הברית למשל – כבר היתה טלוויזיה, וכבר היתה בה עיתונות רצינית שהובילה לזעזועים פוליטיים: אדוארד מורו הטיל ספק בהפחדה הרשמית מפני הסכנה האדומה וגם הוביל למפלתו של סנטור מקארתי. אצלנו, חלפו עוד עשורים ארוכים עד שהשלטון בטח בנתיניו די הצורך להעניק להם חדשות מצולמות בקופסה קטנה, וגם זה רק בערוץ אחד, ממלכתי מאין כמוהו. ורק אחרי שבן גוריון הסתלק מן הזירה הפוליטית, רק על רקע הצריף הצנוע שלו בשדה בוקר, סוף סוף אפשר היה לראות, בצילומים של ממש, שהוא באמת היה איש נמוך.

     

    עוד טורים:

      

    1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

     

    1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית  

     

    1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

     

    1951: הקמת שדרות ונחל עוז

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    דוד ופולה בן גוריון. בלי ראיונות
    צילום: לע"מ
    הטבות למנויים
    מומלצים