שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אי המהפכה: ביקור בקובה
    עבור התייר המערבי ביקור בקובה הוא מסע בזמן אל שנות החמישים - בתים מתקלפים, מכוניות אמריקאיות ישנות ותנאי חיים של עוני ודלות. יוסף (ג'קסי) ג'קסון ביקר באי של פידל קסטרו וגילה שהמהפכה מעולם לא נראתה רע יותר. חלק ראשון
    כאשר אתה נכנס למוזוליאום הענקי בכניסה לעיר סנטה קלארה המוקדש לצ'ה גווארה מבקשות ממך השומרות להוריד את הכובע כאילו אתה נמצא בכנסייה קדושה.

     

    זה מעלה חיוך, בעיקר כשנזכרים בדמותו של השמאלן המהפכני שהיה בכלל ארגנטינאי, זה שלא ידע מעולם לסיים את המהפכות עליהן חלם כי עבורו המהפכה האמיתית אינה נגמרת לעולם, ושהאובססיה המהפכנית הזו הביאה עליו את מותו שנים מאוחר יותר בבוליביה. אותו המהפכן שהעיד על עצמו שלעתים לא התרחץ שישה חודשים תמימים הפך להיות עם מותו מעין אליל קדוש, מושג שהוא בז לו בחייו.


    לא לזה הוא פילל (צילומים: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

     

    המבקר בקובה המהפכנית של היום מרגיש כאילו הוא נפגש בגברת שירדה מגדולתה. הרחובות והשדרות הרחבות בהוואנה הבירה, על בתי הפאר העתיקים, נראים

    מוזנחים ומטים ליפול. בייחוד בשדרת מאליקון (Avenida del Malecon) שיכולה היתה להיות מרשימה בהיותה שוכנת לאורך חוף הים. רק ב"אולד הוואנה", העיר העתיקה, יש בתים יפהפיים ששופצו והפכו להיות אתרי אמנות בעצמם. אך האווירה השורה בקובה היא של ציפייה לבאות. התחושה המלווה את המבקר היא שהמקומיים מייחלים לשינוי שיוציא אותם מהמהפכה הנמשכת כבר יובל שנים והפכה את מרביתם לעם של קבצנים.

     

    לתייר מערבי נראית קובה כמו מסע במכונת זמן אל שנות החמישים של המאה העשרים. כאילו נעצר הזמן עם הצלחתה של המהפכה הקומוניסטית של פידל קסטרו וחבריו. כל כך "טוב" להם, לקובנים כיום, שמאות מהם נכונים לסכן את חייהם בהפלגה בסירות רעועות ואפילו על צמיגי מכוניות ולו רק להגיע לארץ המובטחת, ארצות הברית, לאותה "מפלצת קפיטליסטית" כפי שמציגים אותה בקובה הפרסומים הרשמיים.

     

    הקובנים אינם מהססים כיום להביע את דעתם על המשטר בפני תיירים מזדמנים כל עוד אין אוזן קובנית נוספת שומעת. הפחד מפני מלשינים ומהשוטרים הניצבים בכל פינה הופך אותם לאילמים כשאינם ניצבים מולך בארבע עיניים.


    ישן וחדש, אבל הכל ישן. מבט מהמצודה הישנה אל העיר

     

    בין המרקסיזם למציאות

    בדצמבר 1958 הצליח ארנסטו צ'ה גווארה להשמיד במארב מתוכנן בעיר סנטה קלארה את רכבת התחמושת שנועדה לחייליו של הרודן באטיסטה. באטיסטה הבין שזה סוף הרומן שלו עם המאפיה האמריקנית והמריא לגלות עם מזוודה מלאה בארבעים מיליון דולר. המהפכנים הקובנים האידיאליסטים בפיקודם של פידל קאסטרו וצ'ה גווארה, מצאו את עצמם לפתע עומדים בראש מדינה. לא פחות מ-11 מליוני תושבים מתגוררים באי הזה הנמתח לאורך 1,200 ק"מ ושרוחבו מגיע בקטע הרחב ביותר שלו ליותר ממאתיים ק"מ.

     

    היתה למהפכנים הזדמנות להגשים לתושבי האי את כל חלומותיהם ומאוויהם לחברה שוויונית המבוססת על כללי המרקסיזם-לניניזם. אלא שכיום, כחמישים שנה לאחר אותה מהפכה, ההווה עגום למדי. אומה פושטת רגל, המלאה בקבצנים וברוכלים הנטפלים לכל תייר מזדמן, ושהפסקות מים וחשמל מלוות את היומיום של החיים בה.

     

    זה תענוג קטן למדי להתקע בזמן הפסקת חשמל במעלית ממורטטת בגורד שחקים קובני. או לצפות לזרם המים שהתייבש לפתע דווקא כאשר אתה מסובן לחלוטין. מתברר שיש פער עצום בין התיאוריות המרקסיסטיות המרשימות לבין היכולת להגשימן בשטח. גם התנועה הקיבוצית אצלנו יכולה לכתוב על כך פרק לא קטן.

     

    למרות הסיסמאות של צ'ה המתנוססות בכל פינה, הכמות הלא תאומן של ספרים ואלבומים המוקדשים לזכרו והפיכתו למעין קדוש קתולי במהדורה מהפכנית, קשה לשמור על להט מהפכני בהווה מסכן למדי.


     

    שירי המהפכה. אחת מהלהקות שמשמחות את היומיום של קובה

     

    החיים הם שיר

    שני הישגים בולטים היו למהפכה. הראשון היה המלחמה בבערות. היום אמנם אין יותר אנאלפבתים בקובה וכל הילדים לובשים מדים יפים אחידים בדרכם לבית הספר, אלא שהתכנים אותם הם משננים מוקדשים בלעדית לאידיאולוגיה המרקסיסטית ולהערצתו של צ'ה גווארה, שהפכה לפולחן אלילי במיטב המסורת הסטליניסטית

     

    ההישג השני היה הנהגת שירות רפואי חינם לכל, אלא שעל כך אמר לי בחור קובני משכיל דובר אנגלית: "אכן כן, יש לנו אחד מבתי החולים הטובים ביותר בהוואנה - אלא שזה בית חולים לזרים, לאנשי המשלחות הדיפלומטיות וליקירי השלטון. רגלו של אזרח קובני פשוט אינה יכולה לדרוך שם". 

     

    מזלו של פידל קסטרו הישיש שההמונים מעריצים אותו על צניעותו ושבזכות האופי הסובלני, הנינוח ומסביר הפנים של הקובנים הם אינם נחפזים לעלות שוב על בריקדות ולנער מעצמם את השלטון הקומוניסטי שדן אותם לדורות של עוני ודלות.

     

    בעוד שמשכורתו של רופא היא כשלושים דולר לחודש הרי שנערה המסבירה פנים לתייר במשך לילה שלם סופרת בארנקה עם בוקר סכום כפול מכך. אך עד היום, כאשר אחת מהתזמורות הקובניות הנמצאת בכל מסעדה מנעימה למסובים את הלחן והשיר הפופולרי המוקדש ל"קומנדאנט" (למפקד) צ'ה גווארה מתמתחים כל הקובנים שבמקום ומצטרפים בגאווה לנגני התזמורת בשמחה ובמחיאות כפיים בפזמון החוזר.

     

    הסופר האמריקני נורמן מילר התלונן בזמנו על כך שקנדי העיז לפלוש לארץ שאת המוזיקה שלה אינו מכיר. שכן המוזיקה הקובנית המופלאה היא אחת מתווי ההיכר של העם הנינוח ומסביר הפנים הזה. גם הסופר ארנסט המינגווי היה מאוהב בקובה. הוא נהג לשתות את הדקירי האהוב עליו בבאר "פלורידיטה" באולד הוואנה, ועד היום מצטלמים תיירים ליד הכיסא בו נהג לשבת, בעוד פסל הברונזה שלו משקיף עליהם מלמעלה. עבור הדקירי, אגב, לא מתביישים לגבות כאן למעלה משישה דולר.

     

    מהמרינה שבה עגן המינגוויי עם סירתו צמח הסיפור זוכה פרס הנובל "הזקן והים" - סיפור על דייג קובני זקן אמיתי שתמונתו מתנוססת עד היום במסעדה של המרינה שם אכל לא פעם המינגוויי. הוא היה אפילו מיודד עם צ'ה ועם פידל ולא מעט תמונות משותפות של כולם מתנוססות באתרים שונים בקובה. אלא שאחרי ההוצאות להורג הסיטונאיות של אויבי המשטר, שהנהיג צ'ה גווארה, התייאש המינגוויי מחבריו המהפכנים. סיור שלם מוקדש לחיו של אותו סופר בהוואנה החל מביתו שהפך למוזיאון וכלה במרינה ובבאר הנ"ל.


    בעקבות האיש שאהב את קובה. המרינה של המינגוויי

     

    פח אשפה מוטורי

    כשלון הפלישה המביכה לאיזור הביצות של "מפרץ החזירים" שבושלה בשלומיאליות על ידי ה-CIA האמריקני ב-1961 והתגובה הקובנית-רוסית לה הביאו ל"משבר הטילים", וזה הגיע בתורו לסיפה של מלחמה אטומית.

     

    מאז הפכה קובה ל"מצורעת" בעיני אמריקנים וכאילו ירד באחת המסך הכלכלי על האי קובה. לא היו לה לקובה אוצרות נפט או מחצבים, ותעשיית הסוכר והטבק שלה הוחרמה על ידי האמריקנים. כך נותרו להן אלפי מכוניות אמריקניות מתקופת הטרום מהפכנית מבלי שאפשר יהיה לייבא חלקים עבורן. מכוניות אלו הפכו בעזרת כושר האלתור הטכני של הקובנים, למוצגים מוזיאונים ניידים של אולדס-מובילים, שברלוטים ופורדים עתיקים, בני שישים ויותר.

     

    כל עוד התקיימה האימפריה הסובייטית היא הזרימה ביליוני דולרים מדי שנה כדי להפיח חיים ב"דחליל הקומוניסטי" שלה, ששכן כ-170 ק"מ מהעיירה האמריקנית קיי ווסט.

     

    אך היעלמותה של האימפריה הנ"ל, שקובה ביצעה עבורה שירותים שונים בעולם כשליחה להפצת המהפכה העולמית הקומוניסטית, גרמה להפסקת הסיוע וקובה הענייה הגיעה כמעט למצב של פשיטת רגל כלכלית.

     

    צ'ה גווארה עצמו נהרג בבוליביה במהלך משימה שלקח על עצמו לעורר את ההמונים למהפכה בדרום אמריקה וליצור מעין וייטנאם שנייה כשי להמוני המהפכנים מדרום לארה"ב. צ'ה הפך לאגדה ול"אייקון" לכל השמאלנים בעולם. אך יש לשונות רעות שמלחשות שהיה בעצם נוח לפידל להיפטר מחברו המהפכן הבלתי נלאה על ידי כך שעודדו להמשיך את המהפכה העולמית הרחק מאדמתה של קובה.

     


    מדינה שהיא מוזיאון מוטורי פעיל. המכוניות של קובה 

     

    ציידי הצ'יקות

    כאשר ישבתי לפני זמן מה בארוחת צהריים בבניין ה-AOL בניו יורק סיפרה לי עיתונאית צרפתייה שישבה לידי שזה עתה חזרה מקובה. היא תיארה בזעזוע את הזקנים האירופאיים "המגעילים" הפוקדים באלפיהם את קובה כדי לקנות בסכומים מזעריים את החן והנעורים של בנות העשרה הקובניות. אלא שהעובדות שונות במקצת. ולא פעם ה"צ'יקות", כפי שמכונות נערות אלה בקובה, הן אלו שצדות את התיירים במטרה לפרנס את משפחותיהן קשות היום.

     

    היחס למין מתירני למדי בקובה, ורוב המקומיים אינם רואים לגנאי את התופעה בה נערות מארחות חברה לתיירים קשישים. אולם המשטר הקומוניסטי הגאה מנסה לבער את התופעה על ידי מעצר הנערות. בנוסף, אסור להכניסן לחדרי המלון אלא רק ל"קאזות" - בתים להשכרה המיועדים לתיירים והינם זולים משמעותית מבתי המלון הגדולים. לעתים קרובות לינה בהם מאפשרת להכיר את חיי היומיום הקשים של הקובנים ללא כחל ושרק.

     

    אבל לקובה מגיעים בגלל המוזיקה, האוכלוסייה הידידותית והאתרים המעניינים שבערים השונות וגם לא מעט בגלל הנופים היפים, אתרי הצלילה והחופים החוליים הלא ממוסחרים. ניתן לטבול בהנאה בגלי הים בצבע טורקיז ולספוג בהנאה את קרני השמש כאשר באירופה או בארצות הברית שולט קור החורף המקפיא.

     

    לשלטונות הקומוניסטיים, הזקוקים למטבע זר כמו לאוויר לנשימה, יש יחס דו-ערכי לתיירות. מצד אחד, הם משוועים להכנסה, אך מצד שני הם יודעים כי כך נחשפים המקומיים לעולמות אחרים. התיירים הזרים הם הצינור דרכו שומעים המקומיים - למרות הצנזורה המקומית - על רמת החיים המשגשגת בעולם הקפיטליסטי "המנוון", למגינת ליבם של פקידי השלטון וותיקי המהפכה.

     

    מידע שימושי

    איך מגיעים? מישראל אפשר להגיע לקובה באמצעות מספר חברות תעופה דרך טורונטו, ג'מייקה או מקסיקו. ישראלים הרוצים להגיע לקובה מארה"ב מוטב להם לנסוע לטורונטו שבקנדה ולקנות חבילות מוזלות מטורונטו לאתרים בקובה במחירים אטרקטיביים שנעים בין 900-700 דולר לאדם. שם הם יכולים לשכור רכב ונהג ולצאת למסע ברחבי האי.

     

    ויזה: ישראלים, כמו כמעט כל המבקרים בקובה, זקוקים לוויזה כדי להיכנס למדינה. לקובה אין נציגות בישראל ולכן תיאלצו להנפיק אותה בקונסוליות של קובה במדינות השכנות לה. לישראלים אין בעיה לקבל טופסי ויזות אפילו אצל הדיילות בקנדה ערב ההמראה.

     

    כסף: בגלל העונשים המוטלים על תיירים אמריקנים או לתיירים המגיעים לקובה עם דולרים, עולה השהייה בקובה לא מעט. קובה הפכה בשנים האחרונות ליקרה למדי וארוחה במסעדה מקומית טובה זהה כמעט למחירה בניו יורק. תחילה יש להחליף את הדולרים למטבע המקומי - ה"קונבריטיבל" (Convertible) שכן רק במטבע המקומי ניתן לשלם עבור שירותים בקובה. לכאורה המטבע שווה לדולר אבל בתהליך ההחלפה מאבדים עשרה אחוז 10% מערך הדולר. לכן עדיף להצטייד באירו, שכן השער טוב יותר ועל המטבע הזה אין קנס. כרטיסי האשראי האמריקנים אינם מוכרים בקובה, אלא רק אירופאים ואפילו ישראלים. 

     

    • מה כדאי לעשות בקובה? על כך בשבוע הבא! 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    החיים דבש. פידל קסטרו
    צילום: רויטרס
    מקומית מעשנת מקומי
    צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון
    להצטלם ליד הכיסא של המינגוויי
    צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון
    חזיר כחיית מחמד
    צילום: יוסף (ג'קסי) ג'קסון
    מומלצים