כשהפיוטי הופך פאתטי

יש דברים שאפשר לעשות רק עם מילים, בדיוק כפי שיש דברים שרק תמונות יכולות לעשות. לא כל ספר שנכתב אי פעם יכול למצוא את דרכו אל הקולנוע בהצלחה, למרות שכמות העיבודים הספרותיים שעולים על האקרנים לאחרונה מוכיחה שיש מי שמתעקש לנסות. אחרי "אני האגדה", "כפרה" ו"ארץ קשוחה" מגיע העיבוד לספרו האהוב עד מאוד של גבריאל גרסיה מארקס, "אהבה בימי כולרה".

הטריילר של הסרט

מייק ניואל ("הארי פוטר וגביע האש") יצא לדרך, מעודד ודאי מהצלחת עיבודו הקודם לקולנוע. רונלד הארווד תרם מצדו תסריט מיוזע מרוב מאמץ ומבועת מפני האפשרות שתישמטנה סצנות חשובות או יתפספסו דמויות משניות מעניינות. מחלקת האיפור תרמה הרבה קמח להלבנת השיער וקמטים מלאכותיים כדי להקיף את כל חמישים ואחת השנים ותשעת החודשים וארבעת הימים שחולפים להם באיטיות מיוגעת על המסך. מחלקת הליהוק תרמה שחקנים מרקעים אתניים כל כך מגוונים עד שההפקה דומה לפעמים למסיבה של האו"ם על סירה בקאריביים.

לא מקרי שחאוויר ברדם, השחקן היחידי ששווה להסתכל בו, הוא גם זה ששפת אמו היא ספרדית. השאר, איטלקים, צרפתים והרבה אמריקאים, עושים מאמצים כבירים לדבר במבטא ספרדי למרות שהשפה עצמה היא אנגלית, כמובן.

צל חיוור

העלילה, הנפרשת כאמור על פני חמישים ומשהו שנה, מלווה את אהבתו של פלורנטינו אריסה, פקיד טלגרף חיישני, ביישני וגולמני, לפרמינה דאסה (ג'ובאנה מצוג'ורנו), בתו היפה של סוחר עשיר (ג'ון ליגיוזאמו). פלורנטינו ופרמינה מתאהבים באופן קלאסי להחריד, בלי להחליף מילה, ואז מתחילים בתכתובת ענפה ומלאת תשוקה. כשאביה הגס של פרמינה מגלה זאת הוא לוקח אותה לגור בג'ונגלים למשך שנה תמימה, בה מתייסר פלורנטינו על משכבו בלילות וממתין לאהובתו.

החינני הופך למגושם

כאשר חוזרת פרמינה מהיער היא מגלה שני דברים חשובים מאוד: שהנער שאהבה הוחלף בחאוויר ברדם וכי היא איננה אוהבת אותו עוד, מה שאינו מפתיע, כי נדמה שבהעדרה הוא התבגר בשנים רבות, נראה אחרת לגמרי ומשחק הרבה יותר טוב. לא פלא שהיא מבולבלת. בעוד היא נשבית בקסמיו של ד"ר חובנאל אורבינו (בנג'מין בראט) השחום, מטביע פלורנטינו את יגונו בין ירכיהן של נשים מזדמנות, עד שהוא מגיע לשש מאות ומשהו ולגיל המכובד של כמעט שמונים. בינתיים יודעים חיי הנישואים של חובנאל ופרמינה עליות ומורדות, שהאחרונה בהם מתרחשת כשהוא יורד מסולם, נופל ושובר את מפרקתו. בו ברגע מתייצב אצל האלמנה פלורנטינו הנאמן (בלבו, כמובן) ומבקש לחזר אחריה, בשם שלהבת אהבתו שלא כבתה.

ניואל מצליח, למרבה התדהמה, לזקק מתוך ספרו של גרסיה מארקס את ההפך הגמור – כל מה שהוא חינני הופך למגושם, הפיוטי לפאתטי, המרגש למביך, העדין לבוטה והאהבה לקיטש. העדר בולט של כימיה בין ברדם (פלורנטינו) למצוג'ורנו (פרמינה) מרובעת הלסת ובעלת עיני העגלה מערערת את הבסיס הרומנטי של הסיפור ואת אמינותו הרגשית. סיפור האהבה הענק והחד צדדי הזה הולך לאיבוד בים של תלבושות מתחלפות ושנים החולפות להן ביעף נמשכות לנצח.

העלילה איננה החלק החשוב ב"אהבה בימי כולרה", כך שהצמדותו של התסריט אליה, עם כל הכבוד לאמנותו של הארווד, רק מבליטה את חסרונותיו של הסיפור. עושרו ועסיסיותו של הספר, שנמצאים כולם בשפה הנפלאה של גרסיה מארקס, לא מצליחים לבקוע את האנגלית, את המבטא המזויף, את איכויות המשחק הלא אחידות, את הפלגמטיות של מצוג'ורנו ואת היד הגסה של ניואל. כאשר מריקים ספר לסרט יש להציע חלופה לסוג הקסם הייחודי שרקם הסופר במילותיו. זו עשויה להיות חלופה אסתטית שתישען על צילום רב הבעה, על משחק נפלא (של כל הקאסט, לא רק של שחקן אחד) או על תסריט שיהפוך את הספר למשהו אחר, ייחודי לאמנות הקולנוע, יצירה חדשה של ממש. אף אחת מחלופות אלו לא הוצעה ולא בוצעה כאן בשלמות, ויופיו של הספר נותר לכוד בין הדפים. הגרסא הקולנועית היא רק צל חיוור, משמים ובלתי מספק.

יש דברים שאפשר, כאמור, לעשות רק עם מילים, כמו לומר: אל תלכו לראות את הסרט הזה. לא אם אתם אוהבים את גרסיה מארקס ולא אם אתם לא מכירים אותו. פשוט לא.