שופט, אל תכשיר את "האוטובוס הכשר"

בשבוע שעבר פורסם ב-ynet כי בג"ץ דן בעתירה של "המרכז לפלורליזם יהודי" נגד האוטובוסים הנפרדים - אלו שהישיבה בהם נפרדת: גברים בקדמת האוטובוס, נשים מאחור. העותרים דרשו הקמת ועדה שתסדיר את אופן הישיבה הרצוי באוטובוסים כאלו לשביעות רצונם של כל הנוסעים, ותדאג שבכל קו אוטובוס כזה יופעלו גם אוטובוסים רגילים בלא הפרדה.

מסוג הבקשה שהעלו העותרים הובן בבית המשפט שעצם קיום ההפרדה הוא נתון אקסיומי לגיטימי, שלכאורה אין צורך לדון בו. אחד העותרים הצדיק זאת בשיחה פרטית ואמר שחברה רב-תרבותית חייבת לכבד את אורח החיים של כולם. למעשה, לא נעשה בירור מינימלי בשאלה כיצד הפרדה שיוצרת בעצם קיומה מעמד נחות לנשים יכולה להיתפש ככורח תרבותי שיש להתחשב בו.

אפילו כאשר נמצא בית המשפט מגן על הנשים, לכאורה, באמירתו של השופט רובינשטיין "לא מתקבל על הדעת שנהג לא יעלה לאוטובוס אישה הלבושה במכנסיים" היתה בעצם פגיעה בנשים. מדבריו משתמע ש"מכנסיים זה בסדר", אך מה עם לבוש אחר? האם מתקבל על דעתו של השופט כי הנהג יאסור על אישה הלבושה "חולצת בטן" או מחשוף גדול לעלות על האוטובוס? גם כאן היה חסר  בירור מינימלי בשאלה האם מותר לשופט לקבוע מהו לבוש ראוי לנשים, או אפילו אם ראוי שידבר על האופן שבו נשים מתלבשות.

כולם קיבלו כמובן מאליו את הרעיון שוועדה ש"תסדיר" את העניין תוכל לעסוק בשאלות כמו איך תתלבשנה נשים, באיזה חלק של האוטובוס הן תוגבלנה לשבת, מאיזו דלת תעלינה ואולי גם מאחורי איזו מחיצה הן תוסתרנה.

נוצחנו

העובדות האלו מעוררות בי פחד גדול מכך שכבר נוצחנו. ונוצחנו לא בגלל שנשים וגברים יישבו בנפרד באוטובוס - הרי רוב הגברים והנשים יושבים באופן טבעי, ומטעמי צניעות, ליד בן מינם. נוצחנו משום שתודעה כוזבת ומסוכנת משתלטת עלינו ומוצאת את מקומה בצורה מכובדת בקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית: בבית המשפט העליון.

בתודעה כוזבת זו רואים את הנשים כיצורים מסוכנים כי הן מפתות לדבר עבירה, ורואים את הגברים כיצורים מסכנים וחלשים שמתפתים ומתגרים מכל אישה שנקרית בדרכם. בשם התובנות הללו יש גברים (כולל נשיאי הרכבים בבית המשפט העליון) המרשים לעצמם להתבטא בחוסר צניעות על אופן הלבוש של נשים, וישנם אחרים ה"מנפנפים" ושולחים את הנשים למקום המיועד להן: דרך הדלת האחורית, אל הגטו שמאחור, אם בתנועות ידיים זועמות, ואם בקללות או אף במכות.

המגמה הדמוקרטית-ליברלית פועלת להפריד את התחום הציבורי מהתחום הפרטי. המימד האינטימי-אירוטי שייך לתחום הפרטי ובו באים לידי ביטוי היחסים שבין גבר ואישה על האספקט המיני שביניהם. התחום הציבורי מעניין אותנו יותר בהקשר של הדיון הנוכחי: זהו התחום שמוקדש לחיי הכלכלה, המסחר והעבודה, והוא אמור להיות משוחרר מארוטיזציה.

בתחום זה ללבוש אין שום רלבנטיות: אי אפשר לומר על אישה שלבושה בסגנון מינימלי שהיא לא צנועה ולהסיק משום כך שמותר או אסור לה להיות במקומות מסוימים. אישה או גבר ייתפשו כלא צנועים אם יבהירו, במפורש או במשתמע, שהם זמינים לקשר מיני במרחב הציבורי. יכולה אישה להיות עטויה מכף רגל ועד ראש ויחד עם זה להפוך את עצמה לזמינה מבחינה מינית, ולהיפך, להופיע בלבוש חושפני ואף על פי כן, להיות עסוקה אך ורק בעבודתה, מתוך הבנה ברורה שלה, ושל כל הסובבים אותה, שאין היא זמינה לקשר כזה. הפרדה בין המינים היא זו שיוצרת ארוטיזציה בתוך המרחב הציבורי - הנשים "מפתות" והגברים, רחמנא ליצלן, "מתפתים", ולכן יש לסגור, להחביא ולהעלים מן העין את המפתות.

ומה עוד יופרד?

כאשר בית המשפט מקבל כמובן מאליו את עולם התובנות המעוות הזה הוא עובר טרנספורמציה מסוכנת ומכניס את כולנו אליה, ופתאום שומעים על סניפי דואר נפרדים לגברים ולנשים ועל דרישות של רבנים בציבור הדתי לאומי להפריד בין חדרי מורים וחדרי מורות בבתי הספר.

עד אמצע שנות ה-50 שררה באוטובוסים בדרום ארה"ב הפרדה בין שחורים ולבנים. הלבנים ישבו בקדמת האוטובוס והשחורים היו עולים לשלם לנהג, יורדים מהאוטובוס וחוזרים אליו דרך הדלת האחורית. בשנת 1955 ישבה אשה שחורה בשם רוזה פרקס, בחלק השייך ללבנים ולא קמה. כשנשאלה אחר כך מדוע לא קמה ענתה בפשטות: "הייתי עייפה". כך התחילה התנועה שביטלה את חוקי הגזע, והפכה את ההפרדה הזאת לבלתי חוקית.

בשנת 2008 עלול בג"ץ להכניס בכוח את פשע ההפרדה לתוך החברה הישראלית. על השופטים להתעשת, לעצור את עצמם מליפול במלכודת הזאת ולקבוע מפורשות כי ההפרדה עצמה היא פסולה, בלתי חוקית, בלתי דמוקרטית ורעה מאוד. מאוד.

המאמר המלא באתר "קולך"