שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "בימי אגרנט הסערה הציבורית היתה אמיתית"
    פרופ' יואב גלבר, היועץ המדעי של ועדת אגרנט לבדיקת מלחמת יום הכיפורים, סבור כי המהומה הציבורית לקראת דו"ח וינוגרד מנופחת, אך מדגיש כי היה צורך בוועדה ממלכתית ולא ממשלתית. הדמיון היחידי בין המקרים: ההתלבטות בנוגע למסקנות האישיות. "חברי אגרנט נשארו נאמנים לתפקידם - ולא הורו לערוף ראשים"

    "לתחושתי, בניגוד לימי דו"ח אגרנט, הסערה כיום היא בתקשורת ולא בציבור". ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר, מי שהיה העוזר המדעי של ועדת אגרנט שחקרה את אירועי מלחמת יום הכיפורים, סבור כי האווירה הציבורית שליוותה את פרסום דו"ח אגרנט היתה שונה מהאווירה כיום. עם זאת, לתפיסתו, הדימיון היחיד לוועדת וינוגרד הוא ההתלבטות האם לחרוץ את דינם של האחראים לתוצאות המלחמה.

     

    עם זאת, יצויין כי דימיון נוסף בין הוועדות הוא המועד שבו בחרו לפרסם את מסקנותיהן. ביום שבו יפורסמו מסקנות ועדת וינוגרד, ימלאו 33 שנים להגשת דו"ח ועדת אגרנט, ביום רביעי ה-30 בינואר 1975. חברים בוועדת וינוגרד טוענים כי מדובר בעיתוי מקרי.

     

    "הדילמה של חברי ועדת אגרנט היתה האם להיות נאמנים לתפקיד הוועדה - לברר את האמת ולדאוג שהדברים לא יישנו - או לעשות מה שהציבור רצה מהם, כלומר לערוף ראשים. הם נשארו נאמנים לתפקידם", אומר פרופ' גלבר.


    ועדת אגרנט. "היתה סערה ציבורית של ממש" (צילום: יעקב סער, לע"מ) 

     

    עם הקמת ועדת אגרנט ב-1974 הצטרף אליה גלבר כעוזר מדעי, האחראי על ריכוז חומר המקורות והעדויות, כתיבת טיוטות והפקת הדו"ח הסופי. להשוואה בין שתי הוועדות הוא מתנגד. "גם אם מועד הפרסום זהה, הוא מקרי לחלוטין", אומר גלבר. "השוואה שכזו היא הפחתה מחשיבותה וקומתה של הוועדה שקמה לאחר הטרגדיה הלאומית של מלחמת יום כיפור, מבחינת עוצמת ההפתעה וכמות הקורבנות. מה שקרה בלבנון הוא חמור כשלעצמו, אבל התוצאות אינן דומות בשום יחס".

     

    גלבר זוכר היטב את האווירה הציבורית שליוותה את הוועדה בעבודתה. "היתה בציבור סערה ציבורית של ממש, אף אחד לא ידע מה ייכתב בדו"ח וכולם המתינו לפרסומו. התקשורת החלה להתעורר מההלם ושיקפה את מה שקורה בציבור, ולוועדה היה ברור שפעולותיה ישפיעו על הציבור. התחושה כיום, היא שהציבור חי את חייו והתקשורת - פתוחה, רבת ערוצים ותחרות - מנסה לנפח את זה".

     

    גלבר סבור כי בניגוד לוועדת אגרנט, דו"ח וינוגרד לא משקף סערה ציבורית. "פה מגייסים 30 מ"פים ופה קבוצה של הורים שכולים, שכואבים את כאבם ומנהלים דין וחשבון עם מי שהוביל את בניהם לקרב. קבוצת הורים שכולים מפרסמים דו"ח אלטרנטיבי ומיד קמים הורים נוספים שאומרים - איננו שייכים לזה. זה שונה ממה שהיה אחרי מלחמת יום כיפור".

     

    הבדל נוסף שמציג גלבר הוא בתוצאות שאליהן הוביל דו"ח הביניים. "בדו"ח הסופי של ועדת אגרנט", הוא מציין, "לא היו מסקנות אישיות והמסקנות כולן פורסמו בדו"ח הביניים - שעורר מהומה גדולה בציבור, אשר הובילה להתפטרותם של הנושאים באחריות. אך אין להסיק מכך לגבי דו"ח וינוגרד - נאלץ להמתין ולראות".

     

    פרסום הדו"ח ודרכי עבודתה של הוועדה, מציין גלבר, היו שונים אף הם. "גם את דו"ח הביניים וגם את הדו"ח הסופי פרסמנו מבלי לתת התרעה או תאריך יעד, והוא התקבל בהפתעה כשכולם המתינו לפרסום. מדובר היה בתהליך ארוך, והדו"ח פורסם חודש לאחר שנחתם.
    שום דבר לא דלף לתקשורת לכל אורך עבודתה של הוועדה, ומה שפורסם היו ספקולציות שרובן המכריע לא היה נכון. גם סיקור הוועדה היה שונה - פחות אישי. דיברו על עבודת הוועדה ולא על החברים בה".

     

    אף על פי שהוא אינו מוצא נקודות לדימיון, סבור גלבר כי את חקירת המלחמה היתה צריכה לעשות ועדת חקירה ממלכתית, ולא ממשלתית כפי שהוקמה. "למרות שאי אפשר להשוות בין המלחמות, מלחמת לבנון השנייה היתה שערוריה מספיק גדולה שיחקרו אותה כמו שצריך. זה היה הביצוע הכי גרוע של צה"ל בכל תולדותיו, כולל שנותיו הראשונות והלא מחמיאות", מסכם ההיסטוריון.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יואב גלבר
    ועדת וינוגרד. תערוף ראשים?
    צילום: אלכס קולומויסקי
    מומלצים