שתף קטע נבחר

אם תתנהגו יפה, נשלח אתכם לסיביר

האיום הגדול של פעם הפך בשנים האחרונות לאטרקציה: מפגש תרבויות, נופים מדהימים, ארוחות טיפוסיות ואגם בייקל, שיכול לבלוע את כל מדינת ישראל. קררררר? לא הכי הכי בעונת התיירות

"ספסיבה, דז'דושקה בייקל" (תודה, סבא בייקל‭,(‬ קרא נהג הסירה ששייטה לידנו ופרש זרועות ארוכות לצדדים. הסירות קיפצו על הגלים הקטנים, ואנחנו נרטבנו כהוגן. עוד כמה דקות של דהירה מקרטעת והנה שוב הדלתא של נהר סלנגה (Selenga)‬ העושה את דרכו מהרי מונגוליה התיכונה ונשפך לימת בייקל. אנחנו משייטים בין פריחת מים מסנוורת של מרבדי נופר צהובים, נוריות מים לבנבנות ופה ושם נימפאות, מצלמים אנפות אפורות ענקיות, שחפים צווחים וסנוניות רפת צבעוניות. זוהי שמורת קבאנסקי, הסגורה בדרך כלל למבקרים.

 

סשה, נהג הסירה שלנו, שתקן סיבירי מופלג, מפנה מבט מודאג אל החלק האחורי של הסירה. הוא עוצר ליד הגדה הבוצית, שואב בפחית את המים שנקוו בתחתיתה, מצליח להתניע, ודאוואיי ‭,davay)‬ יאללה ברוסית) - בחזרה למבוכי המים היפהפיים העוברים בין קנים, ערבות נחל ופרחי מים. מעבר לצמחייה משתרעת ערבה רחבת ידיים, והרוח פורעת גלים ירוקים בעשב. עדר של סוסים מונגוליים ניצב על אחת הגדות, ובמרחק עיט ערבות ענק שנראה כמו תלוי באוויר.

 

מאות עופות מים מקננים פה, וגם ציפורי הטייגה, היערות האינסופיים של סיביר, מזדמנות לעתים. והנה מגדלור הבנוי כולו עץ, היחיד על הבייקל. ויטלי וסילייביץ‭,'‬ מפעיל המגדלור, מזמין לארוחה. אחותו מגישה מרק דגים רוסי טיפוסי, קציצות דגים ותפוחי אדמה. ויטלי, שסבו הגיע לכאן ב-‭,1938‬ עובר בינינו עם בקבוק זכוכית ענק וממלא את הכוסיות בסמוגון (וודקה ביתית),‬ פעם ועוד פעם ועוד. ברוכים הבאים לסיביר.


סיביר, סיביר, אבל בחוץ 35 מעלות מעל לאפס (צילומים: גליה גוטמן)

 

בחורף הטמפרטורות צונחות כאן למינוס 40 והרוחות משתוללות. הסלנגה, ועימו אגם בייקל כולו, קופאים מנובמבר עד מארס. "נפלת פעם לאגם הקפוא‭"?‬ אני שואלת את ויטלי. "כל שנה נופלים אנשים‭,"‬ הוא מחייך, "כבר הפסקנו לספור‭."‬ המשפחה מנצלת את חודשי הקיץ כדי לגדל בגינה הצמודה למגדלור תפוחי אדמה, קטניות, וגם כמה דליות בשביל הצבע. הפרנסה מגיעה מספינות המשא המשייטות על הנהר בקיץ ונושאות עצים, דלק וסחורות שונות למזרח סיביר.

 

אנחנו בדרך לאולאן אודה ‭,(Ulan Ude)‬ בירת הרפובליקה הבוריאטית ועיר מחוז גדולה ומאובקת על שפתו המזרחית של הבייקל. חם בחוץ - "הקור הסיבירי" הנורא עומד על 35 מעלות מעל לאפס. אנחנו מאפסנים את ז'קט הפליס, ואיתו עוד אי-אלו מיתוסים.

 

כשחושבים על סיביר עולות מיד בדמיון ערבות טונדרה קפואות, זאבים מייללים, גולאגים וסולז'ניצין. סיביר, כפי שנצרבה בתודעה שלנו, והותירה גם צלקת בהיסטוריה הרוסית, היא ארץ גזירה, מקום שממנו לא חזרו. אבל חבל הארץ העצום הזה אינו עשוי מקשה אחת. בטיול שלנו שטנו על אגם בייקל וצללנו ליערות טייגה אפלוליים של עצי לבנה בהירי גזע, גבוהים וזקופים כמו הנערות הרוסיות היפהפיות. ראינו פריחת קיץ משובבת, נחשפנו לרנסנס של פולחנים דתיים, מפרבוסלבי עד בודהיסטי, והתארחנו בבתי איכרים. יותר מכל זה היה מסע מנטלי לעולם שהכרנו מהסיפורים, ולא באמת הכרנו.

 

גל החום האדיר מריץ את האנשים אל מוכרת הקבאס (תסס לחם לא אלכוהולי, משקה סיבירי טיפוסי‭.(‬ היא מוזגת את המשקה הצונן והמרווה מתוך חבית ענקית שמוצבת על עגלה. בכיכר הסובייטית של אולאן אודה משקיף עלינו ראשו הענק של לנין, יצוק מ-42 טונות של ברונזה ומצוין גם בספר השיאים של גינס. צעירי העיר חולפים על פניו, אדישים למשמעותו ההיסטורית יוצאת הדופן.


סובב בייקל. קטע מהמסילה הטרנס-סיבירית

 

אוקספורד של סיביר

את המסע לסיביר התחלנו במוסקבה, שם עלינו על טיסת לילה של חברת התעופה הסיבירית ‭S7‬ לאירקוצק. כשהבוקר האיר התגלתה למטה ארץ ענקית וירוקה, מבו־ תרת בנהרות ענק, מתפתלים ומסנוורים. אירקוצק, על 600 אלף תושביה, שוכנת בלב סיביר, על גדות הנהר אנגרה. היא נבנתה במאה ה-17 על ידי קוזקים במסגרת מסעות ההתפשטות של הצארים למזרח הרחוק הרוסי. היא מתהדרת בבתי עץ סיביריים טיפוסיים עם תריסים כחולים וכרכובים מהודרים דמויי תחרה, בכנסיות בצלים פרבוסלביות ובעשרות אוניברסיטאות. לא סתם היא מכונה "אוקספורד של סיביר‭."‬ שדה התעופה של אירקוצק, לעומת זאת, מזכיר מדינת עולם שלישי, עם מתקן מזוודות שמרעיש כמו אופנוע ופקידה קשוחה שבודקת כל צ'ימידן ביציאה.

 

בשעת בוקר מוקדמת אנחנו עולים על רכבת לנסיעה של 84 קילומטרים סביב קצהו הדרומי של אגם בייקל, בקטע היסטורי שבו נסעה פעם הרכבת הטרנס-סיבירית. כיום זהו קו לתיירים, רובם ככולם תיירי פנים בחופשה. הם ממלאים את הקרונות, אוכלים משהו, שותים משהו, משחקים קלפים, צוחקים. בחלון נשקפים מרחבים ירוקים, כפרים עם בתי עץ, דאצ'ות, גינות קטנות, עצי לבנה. הרכבות שחולפות ממול עמוסות מטען - מגזעי עצים כבירים ועד תותחים.

 

הרכבת נוסעת לאט, עוברת במנהרות, עוצרת בתחנות שונות. בכל תחנה ניצבות על הרציף מוכרות ובידיהן סלים עם דגי אומול ‭,Omul)‬ דג אנדמי לבייקל) מעושנים עטופים בנייר עיתון, וסלסלות תות שדה. כמה שזה טעים. ברקע גבעות מיוערות, במרחק הרי ‭Khamar Daban‬ הגבוהים, והנה סירת פדלים משייטת בנהר. זר כי יתבונן בסצנה, יחשוב שמדובר בניו זילנד.

 

אבל אנחנו בליסטביאנקה, פעם עיירת נופש סיבירית של בכירי המפלגה, שהאוליגרכים והרשויות החליטו לחדש את ימי הזוהר שלה. במוזיאון המקומי לתולדות הבייקל יש סימולטור של צוללת, כזו שמדענים ירדו בה עד לעומק האגם, וגם פוחלצי דגים, עיטים, סנאי ערבות וזאבי ענק אפורים שחיים בסביבות הבייקל.

 

אחרי נסיעה ברכבל פתוח וארוחת צהריים במסעדת ‭Legenda Baikala‬ שעל שפת האגם, קופצים למוזיאון פתוח של בתי עץ ובתי אחוזה שהובאו מרחבי סיביר, בכללם מגדל שמירה ממבצר Ilimski הקוזקי. כשרואים את חיבורי העץ המדויקים ומדמיינים קור של מינוס 40 ורוחות של 100 קמ"ש, מתחילים להבין את הסיפורים על הנגר שתקע באחד מהחיבורים בקבוק זכוכית רק כדי לנקום בבעל הבית שלא שילם בזמן ונענש על כך בקור מקפיא עצמות שחדר לביתו בחורף.

 

במכולת הסמוכה למלון העץ שלנו בליסטביאנקה קונים כיכר לחם שחור, גבינה ונקניק. את החשבון עושים פה על אבאקוס (חשבונייה עם חרוזי עץ‭.(‬ הגשם השוטף בלילה מזכיר לנו שאנחנו בסיביר. שיט קצר במעבורת על לשון ים של הבייקל, ואנחנו באי אולחון, הגדול באיי האגם, שתושביו ברובם בוריאטים (שבט מונגולי) הדבקים באמונות בודהיסטיות לצד פולחנים שמאניים. "גבר ללא סוס הוא כמו ערבה בלי רוח‭,"‬ שר זמר ה"חומי" ‭,khoomei)‬ השירה הגרונית המונגולית‭,(‬ ומחקה בשירתו סוס דוהר ורוח נושבת.

 

ולדימיר, נהג הג'יפ, שר בבריטון יפה שירים רוסיים ועושה לנו צביטה בלב. הוא מספר על הדיג באגם בחורף: "קודחים במקדחה כמה פתחים בקרח ומותחים ביניהם רשת. ברגע שמוציאים את הדגים, במיוחד חדקן ואומול, מקפיאים אותם על הקרח עם קצת מלח ופלפל. ככה הם הכי טעימים. שכבת הקרח שמכסה את האגם בחורף כל כך שקופה, עד שאפשר לראות דרכה לעומק של עשרות מטרים". ‬


שרידי גולאג על שפת הבייקל 

 

בול פגיעה

והנה שרידי גולאג, מהפחות מוכרים שהוקמו בסיביר. נשלחו אליו בעיקר אינטלקטואלים ממערב אוקראינה ומהמדינות הבלטיות, שעבדו בייצור חביות ובמילוין בדגים מלוחים. המחנה חוסל ב-‭,1956‬ ומה שנותר הוא שרידי המזח, כמה מבני עץ ופסי קרוניות.

 

ממשיכים צפונה על דיונות חול בחלקו המזרחי של האי, ומגיעים למצוקי גרניט וקוורץ הנופלים מגובה של כ-60 מטר ומשתקפים במי האגם הצלולים-ירקרקים. המראה מרהיב. להקת שחפים מטילה צל על צוק צבוע בחזזית אדומה.

 

אחרי לינה בבית הארחה מעץ בכפר חוזיר, עם שירותי בול-פגיעה, ממתינות לנו בבוקר ליד המזח הממורטט שלוש ספינות תותחים מסוג יארוסלבט ‭,(Yaroslavet)‬ ששייטו פעם על הוולגה ועברו הסבה. עתה הן משרתות את התיירים המועטים שמגיעים לכאן בקיץ. אנחנו יוצאים לשיט של שלושה ימים אל ארכיפלג אושקאניי, לצפות במושבה של ניירפה ‭,(Nierpa)‬ כלב ים אנדמי לבייקל והמין היחיד של כלבי ים שחי במים מתוקים. שעה ארוכה צופים ביצורים הביישנים בעלי השפמים האדירים, שרובצים על הסלעים ומגרדים זה את גבו של זה.

 

הספינות עוגנות במפרץ סמוך כשהן קשורות זו לזו. טיול ערבית בחוף מתנהל בין אבנים בצבעים פסיכדליים, למשל אבני קוורץ אדומות. במרחק מטרים אחדים מהמים מתחיל כבר יער טייגה. אני אוזרת אומץ ונכנסת לאגם. המים קרירים ומענגים, כיף לשחות בהם.

 

בלילה, אחרי ארוחת ערב שבישלו הטבחיות הרוסיות, בקבוק וודקה שעובר מיד ליד מצית על סיפונה של אחת הספינות מסיבה ספונטנית ועליזה להפליא. וסילי, הקפטן, שר על לילות מוסקבה, אחת המדריכות הרוסיות שרה על אהבה נכזבת. במפרץ נידח אי שם בסיביר, על גבי ספינת תותחים לשעבר, קבוצת ישראלים שרה יחד עם הצוות את כל השירים הרוסיים שאי פעם הכרנו.

 

למחרת, טרק מאומץ במעלה יער טייגה, על חצי האי "האף הקדוש‭,"‬ בין יתושים מוצצי דם, עצי לבנה, עצי תרזה ואורנים עם גזעים סגולים-דומים. לבסוף יורדים בחזרה לאגם, למפרץ מונאחובו. כמה שעות אחר כך, בכפר אוסט-בארגוזין, מתארחים אצל סשה ורעייתו היפה גלינה. סשה, הריינג'ר של שמורת בארגוזין, מדגים איך מעשנים דגי אומול מעל למדורה. עוד מעט נאכל אותם.


בית הקברות היהודי המתפורר בבארגוזין 

 

בודהיזם ויהדות

אחרי יום כזה טוב להתרחץ בבאניה (סאונה רוסית מיתולוגית) שבחצר - חדרון עץ עם מכל מים רותחים שניצב על גבי לבנים לוהטות, ובצד השני חבית עם מים קרים. מכיוון שהחום בבאניה הוא בדרגת כבשן, מתפשטים מיד. בתרווד מתכת בעל ידית עץ ארוכה שואבים מים מהמכל הרותח, שופכים אל תוך פיילה הניצבת על מדף, מוהלים במים צוננים מהחבית ושופכים מתוך התרווד על הגוף.

 

בבוקר גלינה מאכילה אותנו בכוסמת, בלינצ'ס מצוינים וריבת אוכמניות ביתית. עצמות לחייה הגבוהות מעידות כי אחד מסביה היה בוריאטי.

 

אנחנו ממשיכים לעמק בארגוזין רחב הידיים. איכרה במטפחת ראש מציצה מחלון בית עץ קוזקי, עם תריסים כחולים וכרכובים לבנים. סוס עם עגלה מושך בשדה איכר עם קלשון. שני המלווים שלנו, יורי ממוצא בוריאטי ואיגור הקוזק שאשתו בוריאטית, הם דוגמה לתערובת האתנית של סיביר: עמי המקום הקדומים, צאצאי הקוזקים, בניהם של גולים פוליטיים וצאצאיהם של סוחרים יהודים. "הנוער במוסקבה אוהב שטויות, בריטני ספירס וקוקה-ולה, טוב שאצלנו זה עוד לא ככה‭,"‬ אומר איגור בחיוך.

 

עוצרים בבוהה-שולון, אתר פולחן שמאני. מאז התפרקותה של ברית המועצות ומותו של הקומוניזם צצו רבים כאלה ברחבי סיביר, וכל מי שעובר לידם - בכלל זה רוסים מוצהרים - עוצר ומשאיר מנחה, ממטבעות של כמה קופיקות ועד בקבוקי וודקה ריקים. הדצאן (מקדש) הבודהיסטי הגדול איבולגינסקי הומה נזירים בגלימות בורדו וזוגות בוריאטיים ביום כלולותיהם. זהו האתר הבודהיסטי החשוב ברוסיה, הוכחה לפריחתו של הבודהיזם המונגולי בגרסתו המקומית. השלטון המרכזי במוסקבה דווקא מעודד, כך קל יותר לשלוט בשאיפות הבדלנות.

 

אם לא מגן הדוד החלוד המזדקר מעל לאחת המצבות, ספק אם היינו מבחינים בבית הקברות היהודי, הנושק לבית העלמין הנוצרי שבכפר הגדול בארגוזין. עיזים מזדמנות טיילו בין המצבות המתפוררות, ואנחנו ניסינו לקרוא את הכתובות שעל גביהן. "האשה לאה בת ר' משה בארמאשען‭...‬ אשה יראת אלוהים, המהוללה לתפארת בניה‭,"...‬ קראנו על אחת מהן. ועל מצבה מפוארת שבראשה מגולף ספר תורה, נכתב: ‭..."‬אבינו הישיש והנכבד‭...‬ חיים חייקל בר אריה‭...‬ נפטר בשיבה טובה‭...‬ דעה לאל אמונה מי יורה לנו‭...‬ כי הנך אבינו בלבב כולנו כל ימינו רוחך תלך עמנו‭"...‬ גילינו גם קבר אחים משנת ‭,1924‬ בו נטמנו אב, אם ובנם הקטן. נראה שתושבי הכפר השליו הזה, שלא נותר בו אף יהודי, אינם נוגעים לרעה במצבות. הזמן הוא שעשה בהן שמות.

 

המשכנו לכפר של "מאמינים ישנים" (‬ברוסית, סמייסקיי‭,(‬ שאבותיהם גלו לסיביר לפני כ-250 שנה על רקע מאבקם ברפורמות של הכנסייה וסירובם לקבל את מרותה. הם התיישבו בכפרים נידחים ושימרו את אורחות חייהם ומסורותיהם. נשות הכפר דזיסטניקובה, בתלבושות מרהיבות, שרות בקולותיהן הערבים שירים מימים עברו. כוסיות סמוגון נמזגות בקצב הבאיין (אקורדיון רוסי‭,(‬ ואנחנו כבר חלק מהנשמה הרוסית הגדולה.

 

המועד המתאים לטיול בסיביר הוא אפריל עד סוף אוגוסט. בין המתמחים בסיביר בישראל: "אקו טיולי שטח"‭;(www.eco.co.il,03-6879090)‬ ספי בן יוסף ‭.(054-6788409)‬ באולאן-אודה פועלת חברת ‭,00-7-3012-216-723) Firn Travel‬‭.(www.firntravel.ru ‬

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מנוחה על גדת האגם
צילום: גליה גוטמן
בית עץ באירקוצק
צילום: גליה גוטמן
ראשו של לנין בכיכר העיר אלאן אודה
צילום: גליה גוטמן
ספינות תותחים ישנות בבייקל
צילום: גליה גוטמן
כלבי ים משתזפים. היחידים בעולם שהסתגלו למים מתוקים
צילום: גליה גוטמן
מומלצים