על גבולות האחריות

הערה ראשונה - המבצע הקרקעי

עונה רש"י: הייתי חושב שגם רופא שהרג את הפציינט בשוגג במהלך ניתוח, או אב שהיכה את בנו והרגו בשוגג, (ואני (ר.פ)  מוסיף) מנהיג ששלח את חייליו לקרב בתום לב, הייתי אומר, שדינם כ'מכה נפש'? התשובה היא לא! שהרי התורה מדברת מפורשות על מי שהתכוון "להורגו בעורמה", דהיינו: דווקא המערים (=מתכנן, זומם) להרוג את חברו, אך לא מי שפעל בתום לב ואף התכוון לקדם את ביטחון ישראל, גם אם התנהל בצורה רשלנית ואיומה. 

הערה שניה - ההורים השכולים 

האם כאבם העצום, שאין לו התחלה ולא סוף, מצדיק את הרדיפה העיקשת אחרי 'ראשם הפוליטי' של המנהיגים? האם יש להורים מעמד מיוחד, יותר מכל אזרח שחי במדינה הזו? גם כשברור כי מדובר על רשלנות ולא חלילה על כוונת זדון. התשובה היא, כן. יש להם בהחלט מעמד מיוחד.

התורה אומרת בפרשתינו 'משפטים': "ואשר לא צדה, והאלוהים אינה לידו, ושמתי לך מקום לנוס שמה" (פסוק י"ג) "ואשר לא צדה" זאת אומרת אדם שהרג את הנפש ולא התכוון לעשות זאת, אלא הוא גרם לתאונה שקיפדה את חיי הקורבן.

"והאלוקים אינה לידו" זאת אומרת, הוא לא התכוון אלא אלוקים סובב את העניינים כך שכשההורג ייפול מהסולם אזי יימצא הקרבן היישר מתחתיו.

במקרה זה, ממשיך הפסוק: "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות פרק כ"א פסוק י"ג).זאת אומרת, תהיה עיר אליה יברח ההורג בשגגה,ומרגע שיגיע לעיר המקלט הקרובה אסור יהיה לפגוע בו.

מי חפץ לפגוע בהורג בשגגה? התשובה היא 'גואל הדם' של ההרוג. דהיינו, בני משפחתו. הם אלה המצווים לפעול ולתקן את המציאות המרה. דם לא נשפך ללא שיש מי שנותן עליו דין וחשבון, גם אם זה אירע בשוגג, קובעת התורה. ועוד קובעת התורה כי זאת חובתם של קרובי המשפחה, לסדר את החשבון. דרך אגב, 'גואלי הדם' היו אלה שהיו תובעים לדין את הרוצח במזיד, הם צד בעניין, זה לא רק משפט פלילי שהוא עניינה של המדינה.

נראה לי, שההורים השכולים של היום הינם מעין גלגול מודרני של 'גואלי הדם' שהתורה מדברת עליו. ברור שאין כוונתי לפגיעה פיזית חלילה וחס! כמובן שאסור להם לפגוע פגיעה פיזית קלה באי מי, וכמובן שהם אינם מתכוונים לעשות כן! וכמובן שמי שהרג את יקיריהם הם מרצחי החיזבאללה. ועם כל זה מוטלת עליהם חובה מוסרית עמוקה וייחודית להבטיח שהאחראים, בשוגג וברשלנות, למותם של יקיריהם ייתנו על כך את הדין. יש כאן צורך יסודי, עמוק בהשבת הסדר, שהופר,על כנו, עד כמה שאפשר.

השאלה המתבקשת באנלוגיה יצירתית זו היא כמובן מהי 'עיר המקלט' המודרנית? האם ועדת החקירה? האם השיח הציבורי שצריך לומר את דברו? האם האצבעות המונפות בכנסת?

הערה שלישית - על גבולות האחריות ועל הראש הקטן

הפרשה עוסקת בהרחבה באחריותו של האדם לרכושו שגרם נזק. מה קורה עם כלבו נשך את השכן? מה קורה אם הוא הניח חפץ ברחוב ומישהו נתקל בו? מה קורה אם הוא גרם לניצוץ שהצית חוות גז בצפון ירושלים? כאן יש כל מיני כללים של מצבי חובה ומצבי זכות. אך לחכמינו היה כלל אחד ברור: "אדם מועד לעולם, בין ער ובין ישן בין שוגג ובין מזיד" - אדם מועד פירושו אדם מוזהר ומותר לעולם שלא להזיק. גם אם בשוגג או במזיד. ואם עשה כן הוא אחראי.

ברוח זאת, קשה לקבל את אווירת ההתנערות מהאחריות שאופפת את הדרג המדיני, בעיקר. הדאגה איננה לעבר, אלא לעתיד. כי מי שהתנער פעם אחת מאחריותו, עשוי להתנער גם בפעם הבאה, ותוך כדי מצב קטסטרופלי לגלגל את האחריות לכיוונים אחרים. התנהלות 'הראש הקטן' קיבלה השבוע תאוצה כואבת. התורה מחייבת את האדם להיות 'ראש גדול'. ובתנאים מסוימים 'ראש קטן' יכול להיות מסוכן מאוד מאוד.

דרך אגב: כולנו עוסקים בימים כואבים אלה באחריות המנהיגים שאין לה גבול "ואדם מועד לעולם". אך שוכחים את אחריות הנהגים, גם עליה תקפה הקביעה כי "אדם מועד לעולם".

ובשולי הגיליון:

חז"ל מספרים שבשבת גם הסמבטיון, אותו נהר נורא שאש מהלכת בו ואבנים מתעופפים בו, נח מזעפו.

שבת-שלום.