שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    איי לאב יו טרמינל: הסיפור של נתב"ג

    עולים חדשים מנשקים את אדמתו רגע לאחר שנחתו בישראל - וכל ישראלי בדרכו לחופשה מברך את הרגע בו הוא נכנס בדלתותיו. אבל מי מכיר את ההיסטוריה של נמל התעופה הבינלאומי שלנו?

    המקום הסימבולי ביותר במדינת ישראל הוא נמל התעופה בן גוריון. מצד אחד הוא מבטא את היות מדינת ישראל מדינה מקבצת גלויות וקולטת עלייה, כאשר בשעריו עברו במשך השנים למעלה ממיליון עולים, ומצד שני הוא מסמל את כמיהתו של "היהודי הנודד" לקחת תרמיל ומקל ולכבוש את דרום אמריקה, לנפוש בטורקיה או לצאת למסע שופינג בלונדון.

     

    כולנו מרגישים את הדגדוג באצבעות ואת ההתרגשות שעולה בנו כשאנו נוסעים בכביש המיוחד המוביל אל השדה. גם אם רק באנו לאסוף את הדודה - אבל רק מעטים מהעוברים בדיוטי פרי לדורותיו מכירים את ההיסטוריה העשירה של נמל התעופה הסמוך ללוד - שהיה כאן עוד לפני שנולדה המדינה, ומלווה אותה כמעט בכל האירועים ההיסטוריים שאירעו בה במהלך 60 השנים האחרונות. 

     

    מי מכיר את וילהלמה?

    בשנת 1917 הקימו התורכים את המנחתים הראשונים בארץ - בצמח, רמלה ועזה - ואלה שימשו את מטוסי הקרב הדו-כנפיים שהעמידו לרשותם הגרמנים. נמל התעופה שאנו מכירים היום נוסד בשנות השלושים של המאה הקודמת על ידי הבריטים, שכינו אותו בשם "שדה התעופה וילהלמה" ע"ש המושבה הטמפלרית הסמוכה וילהלמה (לימים בני עטרות). המסוף הראשי של השדה (טרמינל 1) תוכנן בסגנון הבנייה הבינלאומי. היה זה בניין לבן, בעל קווים מלבניים נקיים וסימן ההיכר שלו לאורך השנים היה מגדל פיקוח מעוגל שניצב בראש המבנה.


    סימן ההיכר היה מגדל הפיקוח. שדה התעופה לוד ב-1949 (טדי ברונר, לע"מ)

     

    היעדים אליהם טסו בשנים הללו היו שונים בחלקם מאלה המופיעים על לוח הטיסות כיום. חברת מסראייר המצרית, למשל, המריאה לביירות, לבגדד, לקהיר

    ולניקוסיה, ואילו חברת KLM ההולנדית ביצעה בו חניית ביניים בדרכה מאמסטרדם לאינדונזיה, שהייתה בזמנו קולוניה הולנדית. אחד הקווים המשמעותיים ביותר באותם הזמנים היה של חברת התעופה "אימפריאל אירווייז" הבריטית שהטיסה נוסעים בקו לונדון-בומביי במטוסי "חניבעל" ו "אטלנטה" גדולים. בתקופת מלחמת העולם השנייה הפעילות האזרחית בשדה הצטמצמה והתחדשה רק לאחר תום המלחמה. בשנת 1946 נחנך לראשונה קו סדיר מארה"ב לארץ ישראל במטוסי DC4 של חברת TWA.

     

    במהלך מלחמת העצמאות, במסגרת "מבצע דני", נכבש שדה התעופה מידי הליגיון הירדני על ידי חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. כמה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1948, הוא נפתח כשדה התעופה הרשמי של מדינת ישראל ושמו שונה ל"שדה התעופה לוד".


    כיבוש שדה התעופה בזמן מלחמת העצמאות (צילום: לע"מ)

     

    כאשר הוקמה חברת "אל על" בשנת 1949, הפך שדה התעופה לבסיס האם שלה. הטיסה הראשונה של החברה המריאה מלוד ביולי 1949 בדרכה לפריז דרך רומא. בשנת 1950 הצטרפה ל"אל על" חברת ארקיע שמפעילה לראשונה טיסות פנים ארציות מלוד לאילת, מחניים וחיפה. בשנת 1951 מתחילות רשויות שדה התעופה בהרחבת הטרמינל וכך מצליחות להגדיל את כושר קליטת הנוסעים ל-100 אלף בחודש. במרוצת השנים יורחב הטרמינל עוד ועוד - עד שהבניין המקורי ייבלע במבנה החדש ולא ייוותר ממנו זכר.


    ככה נראה צוות אוויר של "אל על" ב-1949 (צילום: טדי ברונר, לע"מ)

     

    עולים חדשים - ודיוטי פרי

    שנות החמישים הן שנים של קליטת עלייה מאסיבית. בנמל נוחתות טיסות מתימן במסגרת מבצע "מרבד הקסמים" ו"על כנפי נשרים", טיסות מבגדד במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" ושלל טיסות המביאות עימן עולים מרחבי הפזורה. מבצעים אחדים היו כה אינטנסיביים עד שמטוסים ועליהם עולים נחתו בזה אחר זה, כשרק דקות מפרידות בין מטוס למטוס. תמונותיהם של העולים המגיחים מן המטוסים וכל רכושם בידיהם התפרסמו בעיתונות ועוררו התרגשות בקרב הוותיקים. ליוצאים מן הארץ, לעומת זאת, חיכו כבר בשנות החמישים חנויות דיוטי פרי שהציעו טובין מוזלים.


    עולים מתימן נוחתים בשדה ב-1950 (צילום: פריץ כהן, לע"מ) 


    דיוטי פרי בשדה התעופה לוד, מודל 1957 (צילום: פריץ כהן, לע"מ) 

     

    שנות השישים הביאו עימן טיסות סדירות ראשונות במטוסי סילון מלונדון ואתונה וקו סילוני ראשון של אל על במטוס 707 חכור לניו-יורק. מלחמת ששת הימים גרמה לגידול רציני בפעילות האווירית וחברות תעופה זרות רבות התחילו להמריא ולנחות בנמל התעופה לוד באופן סדיר.


    שדה התעופה ב-1970. הבניין המקורי נבלע עם השנים (צילום: משה מילנר)

     

    שנות השבעים היו שנים סוערות בשדה, בעיקר עקב פיגועי הטרור שנערכו בו. ב-8 במאי 1972 נחטף מטוס של חברת התעופה "סבנה" לנתב"ג. כל הנוסעים חולצו בפעולה של סיירת מטכ"ל, אך אחת מהם נפצעה ומתה מאוחר יותר. ב-30 במאי 1972 התרחש בשטח הנמל פיגוע הטרור המוכר בשם "הטבח בנמל התעופה לוד", במהלכו שלושה מחבלים יפנים מארגון "הצבא האדום היפני" פתחו באש לעבר העוברים ושבים. כתוצאה מהירי וזריקת הרימונים נהרגו 27 בני אדם ו-72 נפצעו. שני האירועים הגבירו בצורה משמעותית את סידורי האבטחה בנמל והפכו אותו לאחד מנמלי התעופה השמורים ביותר בעולם.


    בודקים את התקרה הפגועה לאחר הפיגוע ב-1972 (צילום: משה מילנר) 

     

    בשנת 1973 נפטר דוד בן גוריון והוחלט להנציח את זכרו ולקרוא לשדה התעופה על שמו "נמל התעופה בן גוריון" - ובקיצור, נתב"ג. בשנת 1977 חוקקה הכנסת את את חוק "רשות שדות התעופה". בהתאם לחוק זה הוקמה רשות שדות התעופה והפכה לאחראית על תפעול, ניהול ופיתוח שדות התעופה ומעברי הגבול במדינת ישראל.

      

    החלונות הגבוהים

    לאורך שנות השמונים גדלה מאד תנועת הנוסעים בנמל ונהיה צורך להרחיב את בניין הטרמינל. נבנה מגדל פיקוח חדש ושופצו אולם הנוסעים הנכנסים ואולם מקבלי הפנים. אם בעבר נופפת לשלום לבן משפחה שחזר מחו"ל כשאפך דבוק לקיר זכוכית ענק שהפריד בין השבים לבין מקבלי הפנים, הלוא שבאולם החדש יכולת להביט במסכי טלוויזיה ולראות מראש את הנוסעים בדרכם החוצה. גם בטרם השיפוץ וגם לאחריו נותר על כנו אחד מהאלמנטים המובהקים של הטרמינל – החלונות השקופים הגדולים של אולם הנוסעים היוצאים ממנו יכולת להשקיף על מטוסים ממריאים ונוחתים. חלונות שהיוו, כנראה, את ההשראה לשירו של מאיר אריאל " טרמינל לומינלט". בשנת 1980, אחרי הפסקה של כמעט 40 שנה, בעקבות הסכם השלום עם מצרים נחתה שוב בנמל התעופה טיסה מקהיר.


    הוחלף בטלוויזיה. קיר הזכוכית ב-1972 (צילום: משה מילנר) 

     

    שנות התשעים חזרו להיות בסימן עלייה עם הגעתם של עולי ברית המועצות לשעבר ועולי אתיופיה. במאי 1991, למשל, התקיים "מבצע שלמה", שבמסגרתו נחתו בישראל 14,000 עולים מאתיופיה תוך 48 שעות. באוקטובר 1991 החלו לפעול טיסות ישירות מברית המועצות, ובזכותן הגיעו לארץ כמיליון עולים. באותה שנה מתחילות המחשבות גם על הקמתו של טרמינל חדש. טרמינל 1 נהיה צפוף וישן ויעידו על כך מי שעמדו בתורים לבידוק ולצ'ק אין או למסועי המזוודות, בעיקר בחודשי הקיץ העמוסים.


    עולים מאתיופיה מגיעים לארץ ב-1991 (צילום: נתן אלפרט, לע"מ) 

     

    מסוף טרמינל 3, הידוע גם בשם נתב"ג 2000, אמור היה להיפתח לקראת אירועי המילניום של שנת 2000, שסומנה כשנת תיירות צליינית ערה. אך בניית הטרמינל התעכבה בעקבות התנגדויות תושבי האזור, ורק ב-25 באוקטובר 1998 הונחה אבן הפינה לבניין טרמינל 3. בסיכומו של דבר, שנת 2000 ממילא לא קיימה את תחזיות השגשוג בתיירות בעקבות אינתיפאדת אל אקצה, ומנגד השלמת בניית הטרמינל נדחתה בשל פשיטת הרגל של הקבלן. ב-2 בנובמבר 2004 נחנך סוף סוף באופן רשמי טרמינל 3. למרות העיכוב בבנייה ותלונות על משגים שונים, טרמינל 3 הינו טרמינל מודרני, מפואר ומרשים. 35 אלף מ"ר משטח הטרמינל החדש מיועדים למסחר, יותר מפי שלושה בהשוואה לטרמינל הישן - בו היו רק כ-10,000 מ"ר של חנויות ועסקים.


    דיוטי פרי גדול פי שלושה. טרמינל 3 (צילום: גלעד קוולרצ'יק) 

     

    ומה עלה בגורלו של טרמינל 1 הוותיק? ברשות שדות התעופה הוחלט להסב אותו כך כדי שישמש לטיסות פנים. הטרמינל שופץ בהשקעה של 14 וחצי מיליון שקל ובניצוחו של האדריכל יוסף אסא הפך ממקום אפרורי לחלל צבעוני ולא שגרתי דמוי מוזיאון. כיום מחולק המסוף לשלושה אולמות ראשיים, כאשר כל אולם משדר חוויה שונה ואחרת בהתאם ליעד הטיסה.

     

    אולם נמל התעופה הבינלאומי הראשי של ישראל כבר לא עומד בעומס. בעוד כמה שנים אמור השדה להגיע לשיא התפוסה שלו (כ-16 מיליון נוסעים בשנה) וכבר מדברים בגלוי על הצורך בבניית שדה תעופה בינלאומי חדש. לא משנה אם האח החדש ייבנה בדרום, ליד ירושלים או באי מלאכותי מול תל אביב - מה שברור הוא שתמיד תהיה לנו פינה חמה בלב למקום ההוא, ליד לוד, שמדגדג לנו באצבעות כשאנחנו עוברים לידו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כרזה של "פלסטיין איירליינס" משנות השלושים
    צילום: לע"מ
    פסלו של דוד בן גוריון מעטר את השדה, 1975
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    מומלצים