האבידה לא נמצאה

צפו בקטע מתוך הפרק הראשון

כשעלתה "אבידות ומציאות" בגרסתה הקולנועית היא הותירה בעיקר תחושה של חוסר סיפוק. כאילו מה שאנו צופים בו אינו יותר מ-”cut” ו-”paste” של נתחים נבחרים מסדרה ששידורה צפוי בקרוב. מעין פרומו בצורה של סרט קולנוע באורך מלא, שהמניעים ליצירתו לא היו אמנותיים בהכרח אלא יותר בגדר ניצול ציני של חוק הזכייניות.

עתה, סוף סוף, ניתן לשפוט את הדבר האמיתי, ואם פרק הפתיחה ששודר אמש (ה') מעיד על הבאות, הרי שהבחירה להפוך את הסדרה לסרט עשתה לה עוול גדול. לא שמלכתחילה מדובר באיזה מופת טלוויזיוני אבל לפחות עתה אפשר לדבר על סיפור ודמויות. כך הופך אב השרוי בתרדמת – שמחלתו מפגישה בין שלוש אחיות – מהבלחה לרגע לסיטואציה מרכזית, ודמותו של חבר ילדות של מי מהן, בגילומו של זוהר שטראוס, כבר לא צצה באופן אקראי כבסרט.

"אבידות ומציאות". דמויות שלא מעוררות הזדהות (צילומים: שחף הבר)

"אבידות ומציאות", שיצרו שבי גביזון ודנה מודן, עוקבת אחר שלוש אחיות, שדמותה של אחת מהן נשמטה מהוורסיה הקולנועית. יש משהו מחייב בצמד המילים "שלוש אחיות" שמעלה מיד על הדעת את שמותיהם של צ'כוב (שזהו, כידוע, שמו של אחד ממחזותיו הגדולים) וברגמן. האסוציאציות הללו לא בדיוק עובדות לטובת הסדרה.

בפרק ששודר אנו פוגשים במיה הפלגמטית (שרה אדלר) שמגיעה לביקור מניו יורק; בתמרה הנוירוטית (מיה דגן) שבוגדת בבעלה (אלון אבוטבול) עם עמית שלה לעבודה (ליאור אשכנזי); ובנוּקי העצבנית (שירי גולן) שניתקה זה מכבר את הקשר עם אחיותיה הצעירות. מיטת חוליו של האב, כאמור, היא שמרכזת סביבה את משקעי העבר והמתחים שעוד יתגלו בין השלוש.

הנשים אגואיסטיות והגברים אינפנטילים

הבעיה העיקרית, על סמך צפייה בשני הפרקים הראשונים, נעוצה באופן עיצוב הדמויות המרכזיות שכולן, ללא יוצאת מן הכלל, נעדרות רוך וחן. הצורך העז של גביזון ומודן להציג שלוש אחיות שכל אחת מהן אטומה בתוך עולמה – גובל, במקרה של זו שמגלמת גולן, בקריקטורה של ממש והתמונה שבה היא הולכת מכות עם האחות הצעירה (כרבע שעה אל תוך הפרק) נדמית מופרזת בהחלט.

ככלל, קשה לומר שניתן לאתר פה דמות המעוררת איזושהי הזדהות. אם

הנשים הצעירות הינן מרוכזות בעצמן - הגברים כולם הם אינפנטילים במקרה הטוב או נטולי הכרה במקרה הקיצוני. קשה, במילים אחרות, להתפעל מהאפיון הסטראוטיפי של כל מי שכאן הולך ומדבר.

ועם זאת, על אף האמור לעיל, ראוי להסתייג. הדברים הללו נכתבים כאן כשהסדרה עדיין בראשיתה והרושם המאכזב שהותיר הסרט הולך ומתעמעם. הקצב, נכון לעתה, איטי מדי, הסצנות מתארכות הרבה מעבר לפואנטה (כמה דקות אפשר לנהל ויכוח על רכישת פחית ממכונת שתייה רק כדי להבהיר שמיה רוצה לדחות ככל האפשר את המפגש הטעון עם האב הישן), והדמויות, כאמור, מעוצבות באופן שרחוק מלספק. אבל אולי כל זה הולך להשתנות. לא בשבוע הבא, מבטיח לכם. אבל אולי בזה שאחריו.