תנו לירוק בשקט!
אחרי כמה חודשים בסין רונן מדזיני גילה שהוא נלחם בזקנות ויורק ברחוב. אם בהתחלה התינוקות ללא החיתולים, שירותי הבול פגיעה ושאר המנהגים הסינים נראו לו דוחים, הרי שהיום הוא כבר מבין שזה לטובת כולם
בחודשים האחרונים גיליתי שאני מאמץ לעצמי מנהגים סיניים שלא במודע. כנראה שהזמן עושה את שלו, מכיוון שאותם מנהגים שהרתיעו אותי כשהגעתי לכאן הופכים לאיטם להיות נורמליים לחלוטין עבורי. כך מדי יום ביומו אני מוצא את עצמי נלחם על מקומי בתור לאוטובוס מול קשישות סיניות (חזקות ואלימות, יש לציין), שואב את הנודלס בקולי קולות ללא שמץ של חשש שמישהו נועץ בי מבטים, ויורק ברחוב בלי לחשוב פעמיים. היום אני כבר רואה את הדברים בצורה שונה.
מאחורי אותם סממני תרבות אשר פעם היו מרתיעים ומרגיזים, יש היגיון. הרגלי הצריכה וההיגיינה בסין מותאמים למציאות הקיימת. רובם הגדול של הסינים חיים את חייהם בפשטות ובטבעיות; אין הם מתביישים, ואף לא נגעלים באותה תכיפות כמונו. עם כל הפוזה שלנו, המודעות הסביבתית הגבוהה וכללי הנימוסין, אינני יכול שלא להרהר בשאלה: האם דווקא אמות המידה הסביבתיות שלנו הן המעוותות, ולא של הסינים?
מה הקשר בין הזיהום ליריקות ברחוב? (צילום: איי פי)
לי או ליחה?
כל מי שעבר בסין נחשף לחוויה המפוקפקת של היריקות. ברחוב, במסעדה, באוטובוס או בכל מקום אחר, אין לדעת מהיכן תבוא הצרה. הדריכות המתמדת ל"חחחחחחחחח" הצורם לאוזן, אשר מכניס את התייר מיידית למצב "רמבו": להתכונן לזינוק של השנייה האחרונה בניסיון להתחמק מהאש הצולבת. העולם המערבי הנאור והמתנשא לא יכול שלא להיגעל מהתופעה ה"פרימיטיבית" של היריקות.
הליחה הבלתי פוסקת בסין היא תוצאה ישירה של זיהום האוויר הנורא, פשע אשר סין עצמה אחראית לו. הפתרון ארוך הטווח לתופעה זו, הוא כמובן הכרזת מלחמה כוללת כנגד המזהמים, כמו גם פיתוח המודעות הסביבתית אצל האזרחים. אבל נכון לעכשיו, יש רצוי ויש מצוי - והמציאות מלאה בליחה.
כשעולה הליחה לגרון, קיימות מספר אפשרויות אובייקטיביות להתמודדות עם הבעיה: 1. לבלוע. 2. להשתמש בטישו. 3. לירוק. האפשרות הראשונה נפסלת מסיבות ברורות. לגבי האפשרות השנייה: בחישוב מהיר, אם הנורמה החברתית הייתה מכתיבה על כל אחד מ-1.4 מיליארד הסינים להשתמש בטישו בכל פעם שמצטברת ליחה בגרונו, היה יורד יער גשם אחד בחודש, על מנת לספק את כמות הנייר הנדרשת.
תלונות המערב לא נופלות על אוזניים ערלות. בייג'ינג, אשר מנסה להתאים את עצמה לנפש המערבית הרגישה, כבר פתחה במערכה כנגד תופעת היריקות. לקראת האולימפיאדה הקרבה נחקק חוק האוסר על יריקות ברחוב. בנוסף, מדי חודש מתקיים יום הסברה על חוסר הנימוס שביריקות, במהלכו נציגים של ארגוני התנדבות מסתובבים ברחובות ומחלקים פיסות טישו להולכי הרגל. אם חס ושלום יצליח הקמפיין, ינחל העולם מפלה סביבתית נוספת.
מה יקרה אם כולם ישתמשו בטישו? (צילום: רויטרס)
מודעות סביבתית בחיתוליה
תמונה שכיחה בסין היא של התינוקות חשופי הישבן. ההורים הסינים גוזרים חור במכנסי הילדים, ודרך התניה מלמדים אותם לעשות את צרכיהם כשההורה שורק חרש. אינני מסוגל שלא לתהות, אם אכנס לחדר ישיבות מכובד בסין ואשרוק חרש, סיני או שניים לא יוכלו לשלוט בעצמם. כאשר מטיילים ההורים עם הזאטוטים ברחוב, הם מדי פעם נעצרים בפינה שקטה, נותנים לילד להשתחרר, ותאמינו או לא – אף לא אדם אחד מסתכל ונגעל. חוץ מהזרים, כמובן.
שוק החיתולים בישראל מוערך בכ-550 מיליון חיתולים בשנה. למעלה מ-95% מאוכלוסיית הורי הפעוטים בארץ צורכים חיתולים חד-פעמיים, אשר לוקח להם כ-500 שנים להתכלות. להזכירכם, ישראל היא מדינה של כ-7 מיליון תושבים. תעשו את החשבון לבד - כמה חיתולים היו מצטברים במזבלות סין אילו היו 1.4 מיליארד סינים משתמשים בהם. חוסר השימוש בחיתולים בסין אמנם נובע ממניעים כלכליים ולא סביבתיים, אך בהחלט אפשר להודות לסינים על תמיכתם הלא מודעת בסביבה.
כמו טוסיק של תינוק (צילום: רונן מדזיני)
אף חזיר ורגלי תרנגולת
אחת האסוציאציות הראשונות שעולות לראש כאשר מדברים על סין היא האוכל המוזר. כן, הסינים אוכלים את כל החלקים שלא רק שאנחנו לא אוכלים אותם, אנחנו אפילו לא רואים אותם, כיוון שהם הולכים לפח כבר באטליז. מצבנו הטוב מאפשר לנו את הפריבילגיה של לקבל את הבשר הטוב. יתרה מכך, לבשר שאנו אוכלים אין את הצורה של בעל החיים שאכלנו, וכך רבים מאיתנו משלים את עצמנו שאיננו אחראים להריגת בעלי חיים למטרות אכילה.
כשהסינים אוכלים את בעל החיים (לשעבר), הם אוכלים אותו עד הסוף. חלק מהאיברים נמכרים כמו שהם כמאכלים מקובלים ונורמטיביים, האיברים הפנימיים והעצמות מוסיפים טעם למרק, הדם וחלקי הבלאי האחרים מוצאים את עצמם ככל הנראה בנקניקיות. זה אמנם נשמע מגעיל, אך תחשבו שניצול מירבי של חלקי בעל החיים למטרות אכילה מביא לצמצום בכמות הנדרשת להאכלת האוכלוסייה. כאשר מדובר על אוכלוסייה בסדר גודל של חמישית מהעולם, הרבה מאוד בעלי חיים "נחסכים".
יאמייי! רגלי חזיר מטוגנות (צילום: גל מדזיני)
בול פגיעה
"איכס! איזה גועל נפש, אני בחיים לא אעשה פה את צרכיי!", אינני מצטט את דברי המערבי שהגיע לשירותי ה"בול פגיעה" לראשונה בחייו, אלא את הסיני שמנסה להתמודד עם האסלה. הסיני הממוצע כלל לא מסוגל להבין את אלו שמתיישבים על האסלה המזוהמת, שבדיוק לפני רגע ישב עליה חשוף-ישבן אחר. בשירותי הכריעה, מטונפים ככל שיהיו, אין כל מגע ישיר עם שום אביזר של השירותים. ידית הורדת המים נמצאת בסמוך לרצפה, ומפעילים אותה בדריכה, לא במגע יד.
אם אין ברירה ועלינו לבקר בשירותים ציבוריים, אנו רגילים לפרוצדורת כיסוי האסלה בשכבות של נייר טואלט (כרוך בנגיעה עם יד חשופה באסלה), מקווים שלא תגיע בריזה מסתורית שתעיף את כל הקונסטרוקציה לעזאזל, ויושבים ישירות על חיידקים, שלא צריך לפרט מאיזה איזור הגיעו. אחר כך כמובן נוריד את המים וניגע בידית מלאת טינופת. אם תספרו לסיני המשתאה על "חוצץ נייר הטואלט", אל תתפלאו אם הוא יעדיף להימנע מללחוץ לכם את היד.
את השירותים הנוחים בבית, עם מאגר המגזינים והעיתונים לכל עת, כנראה שלא נחליף. שירותי כריעה מצטיירים אצלנו כ"שירותי עניים", פרימיטיביים, מלוכלכים ומלאי חיידקים. אם נצא לרגע מדפוסי החשיבה המערבית אליה אנו רגילים ניווכח לדעת, שלפחות במקומות ציבוריים, שירותי כריעה הם אמנם נוחים פחות, אך משמעותית היגייניים יותר.
מגעיל, אבל היגייני. שירותים בסגנון סין (צילום: רונן מדזיני)
התנגשות תרבויות
סין רחוקה שנות אור מזכייה בפרסים סביבתיים, ובכלל היא אינה מצטיינת, בלשון המעטה, בתחומים הומאניים. המניעים לשמירה על הסביבה בסין הם אמנם יותר כלכליים והישרדותיים מאשר אלטרואיסטים, אך במצבים מסוימים האמצעים מקדשים את המטרה. ברגע שמבינים את ההיגיון שמאחורי פער התרבויות, התפיסה משתנה. כך למדתי גם אני לכבד את אותם המנהגים אליהם בזתי בעבר.
עם זאת, אני בהחלט חושש מהיום בו אני אחזור להסתובב ברחובות חיפה, ומתוך הרגל ישן אירק על ריצפת המסעדה בפרהסיה.
