שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כל הדרך מגבעה 24

    ב-1954 חוקק "החוק לעידוד הקולנוע הישראלי", מתוך הבנה שבהיעדר תמיכה שום דבר לא יפרח כאן. אריאנה מלמד על הדרך שעשה הקולנוע הישראלי מאז ה"טוב למות בעד ארצנו" ועד ל"בופור", שאם יש בו מסר, הוא זה: לא טוב למות במלחמות

    טור זה מוקדש לרון לשם, מחבר "אם יש גן עדן", וליוסף סידר, יוצרו של "בופור" – לא רק משום שביום א' צריך להחזיק להם אצבעות, כפטריוטים אמיתיים, ולקוות שהסרט יזכה באוסקר – אלא גם, ובעיקר, בגלל הדרך הארוכה שהקולנוע הישראלי עבר מאז התחילו כאן, בספקנות ובצייקנות, להאמין שהוא יכול להיות יצירה עברית משמעותית ובת קיימא.

     

    האמונה התחילה בחוק. ב-1954 נתפנתה הכנסת ליצור את "החוק לעידוד הקולנוע הישראלי", מתוך הבנה מאוד מפוכחת כי בהיעדר תמיכה מאורגנת שום דבר לא יפרח ואפילו לא יצמח בתעשייה המקומית. הניצנים הבודדים, הספורדיים, של "פילם עברי" שהיו קיימים קודם לכן היו בדיוק כאלה: בודדים וספורדיים. המדינה החדשה רצתה סינמה משלה, והבינה שיצירתו עולה המון כסף וחלקו צריך להגיע מן התקציב הציבורי.

     

    כבר ב-1955 האמונה נשאה פרי. "גבעה 24 אינה עונה" מוגדר לעתים קרובות כ"סרט הישראלי החשוב הראשון" וגם כ"סרט הישראלי החשוב ביותר בשנות החמישים", וזה לא רק משום שהיה הראשון לייצג את ישראל בפסטיבל קאן וגם זכה לשני ציונים לשבח, וזה לא רק משום שנשא חן בעיני צופים מקומיים רבים ואפילו הופץ בקרב קהלים באירופה (למעט אנגליה שלא רצתה בו). הוא חשוב מפני שהוא אמנות מגויסת במיטבה, ומפני שכמו הספרות העברית והשירה העברית בראשית שנות החמישים, הוא חלק מנראטיב הגבורה והתקומה והעזוז הציוני.


    מתוך "גבעה 24 אינה עונה". אמנות מגויסת במיטבה

     

    גבעה 24 היא נקודת ציון אילמת במפה אותה צריכים משקיפי האו"ם לסמן בשוך הקרבות של מלחמת העצמאות. כל הלוחמים בקרב עליה נהרגו, ודגל ישראל שאחד המתים אוחז באגרופו הקפוץ מסמן את שייכותה של הגבעה, בתום הקרבות, לשטחה של ישראל. זה סיפור המסגרת, מין "טוב למות בעד ארצנו" בסיסי למדי, ומכאן העסק מתפצל לארבע עלילות ולדמויות שכל אחת מהן נושאת על כתפיה את משא הגורל היהודי והחזון הציוני כולו.

     

    יש בסיפור הזה קצין אירי, גוי מוחלט, שהתאהבותו בלוחמת מחתרת יהודית (חיה הררית) מעבירה אותו לצד הצודק, היהודי; יש בו צבר מחוספס (אריק לביא) שמגלה את יהדותו דרך מבטו של קצין נאצי בדימוס (עזריה רפופורט); יש קינה ארוכה על ימין האחרונים של הרובע היהודי, שבו מצוי גם תייר אמריקני שמתגייס לעזרת הלוחמים על סף הכניעה; ויש עוד: המון. יותר מדי.

     

    רמת האמינות של הסיפורים הפוכה לגמרי לרמת הדרמטיות שלהם, אבל זה לא הפריע במיוחד לביקורת המקומית בשעתה. מה שעורר את חמתם של המבקרים הוא לשונו של הסרט: "גבעה 24 אינה עונה" דיבר אנגלית משום שתוכנן מלכתחילה כמוצר להפצה בינלאומית, וזה וודאי גם הקל על הבמאי שלו, טורולד דיקנסון הבריטי. השחקנים והמוסיקה (פאול בן חיים) היו לגמרי משלנו, והסיפורים, שביקשו לקדש את המוות למען המולדת בכל מחיר, היו חלק מן ההגדרה העצמית של הלאומיות הישראלית בחיתוליה: נוקשה ומיליטריסטית, נכונה להכפיף כל סיפור אישי לנראטיב הלאומי, בלתי חתרנית בעליל וכמהה לסוף הירואי שגם הנחמה בו היא לאומית בעליל, והטרגדיה – אישית לגמרי.

     

    מה שאפשר היה לעשות רק בקומדיה

    שנים רבות חלפו לפני שהקולנוע הישראלי יכול היה להשתחרר מן הדפוס הזה, והשחרור הגיע כפרודיה שחלק גדול מצופיה בכלל לא ראו את "גבעה 24", אבל יודעים לדקלם כל שורה מ"גבעת חלפון". מול הכרחיותה הנחרצת של הגבעה המקורית לחיי לאום תקינים הציב אסי דיין את סיפורו של הפיסטין החולי המיותר לגמרי במדבר המנותק, ההזוי – והציב בו חיילים-קקמייקה, מצחיקים נורא, פוחדים נורא מן המוות ולגמרי לא מייחלים לבואו בערבו של יום קרב.


    פולי ב"גבעת חלפון". החייל-האמיץ-שווייק מודל צה"ל

     

    את חבורת המילואימניקים ההזוייים של "גבעת חלפון" דיין לא היה צריך להמציא, מפני שאלה כבר היו מוכרים ואהובים מאוד על הקהל של "הגשש החיוור": הקונצנזוס המוחלט בו פעלו הגששים איפשר להם להציג את החייל האמיץ-שווייק מודל צה"ל בלי להסתבך עם איש. את החתרנות של דיין הסוו, שנים ארוכות מדי, מתחת לפאטינה של סרט הקאלט הקומי הגדול של כל הזמנים, אצלכם על המסך מדי יום עצמאות. דיין ידע שהוא מתכתב עם המיתוס של "גבעה 24", הוא ידע שיש לפרק את המיתוס בזהירות ולומר שממש לא טוב למות, אבל בימיו ניתן היה לעשות את זה רק בקומדיה.

     

    "בופור" הוא חלק מתעודת הבגרות המאוחרת של הסרט הישראלי כשיקוף נאמן של הלכי רוח חברתיים בני הזמן. אם יש בו מסר, הוא פשוט והומניסטי וחד-משמעי וכמעט מובן מאליו: לא טוב למות במלחמות.

    לא למען טירות-אבירים עתיקות, לא למען גבעות חול חסרות שם, לא בכלל. זה לא סרט אנטי-מלחמתי, זהו סרט על האיוולת שבכל מלחמה, ובמובן זה לבדו המציגים ממש לא צריכים להיות חיילים. מי שחושב שכן, יואיל נא לחפש את "גבעה 24" בארכיוני הסינמטקים. מדי פעם מקרינים אותו. מדי פעם אפשר להיווכח שיצירה מגויסת לעולם לא תעורר בצופיה, מקץ שני דורות, את תעצומות הנפש שהמגויסים המורעלים כמהים להן. תחזיקו אצבעות ל"בופור"?

     

    עוד טורים:

    1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

    1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

    1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

    1951: הקמת שדרות ונחל עוז

    1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

    1953: מגיעים כספי השילומים מגרמניה  

    1954: עדיין מקדים את זמנו 

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "גבעה 24 אינה עונה". דיבר אנגלית
    גבעת חלפון. חיילים קקמייקה
    "בופור". תעודת בגרות מאוחרת
    צילום: גיא פוזיצקי (פוזה)
    לאתר ההטבות
    מומלצים