רצינו לקבור את מה שעוד לא מת. רצינו לרצוח
האיש המלומד חייך אלי חיוך ארוך של הבנה. "או יה", נאנח ונשען אחורה תוך ניפוח החזה ושילוב ידיו מאחורי הראש. גיחכתי בביישנות לאות הסכמה. הוא שתק, אבל שנינו ידענו למה הוא מתכוון. בית קברות לאהבות, בית קברות לאכזבות. פרק אחרון
בפרקים הקודמים: המספר מבקש להיגמל. מהאהבה, מהשנאה, מהחוויות, מההתרגשויות, מהריבים, מהזיונים. אבל בעיקר, להיגמל מהזיכרון. הוא מוצא בגוגל כתובת של מכון גמילה בלייזר. בזמן שהוא מחכה בחדר ההמתנה, עולים בו זכרונות מהתקופה שלו עם מיכל, אהובתו בעלת עיני החתול, בתל אביב ובניו יורק לסירוגין.
מצאתי את עצמי עם מיכל, עם חבורת וואנאביז ומלא שקרים, בדירה רקובה באמצע מנהטן. אה, וגם דידו היתה שם ברקע. אני חושב שהשתלבתי די יפה בכל קנוניית השקרים שהיתה שם באותו הערב. הדבקתי לעצמי טייטל וזיינתי את השכל ערב שלם מסביבו. בכל מקרה, נראה שההצלחה היתה רק אצלי בראש, כי בדרך בחזרה הביתה במונית היא לא הפסיקה להגיד לי שהיא בחיים לא תיקח אותי יותר לפגוש את החברים שלה, שאני תקוע ולא זורם, שאני רק מפריע לה להגשים את החלום שלה. אז שתקתי.
אחרי זה עשינו אהבה שיכולה היתה להתחרות בחגיגות השנה החדשה בטיימס סקוור. אחר כך היא חיבקה אותי חזק חזק וייללה שהיא אוהבת אותי ורק אותי. אמרתי לה שגם אני אוהב אותה ושזה יימשך לנצח. ברקע שלמה אמר דרך האייפוד ש"אם נהייה פה מחר צלצלי אלי כבר בתשע, כי אחר כך אלך מי יודע מתי אחזור...", ובליבי התפללתי שלעולם לא ייקחו ממני את החתול הקטן והיפה שלי.
לפני שנכנסתי לחדר הטיפולים הייתי צריך לחתום על טופס שאומר בהרבה מילים קטנות שהם יכולים לדפוק לי את המוח, ואני לא יכול לעשות כלום. אני מאמין שבדרך כלל היתה לי בעיה עם זה, אבל באותו הרגע ממש לא היה אכפת לי. פשוט חתמתי ונשענתי אחורה. זה מה שמיכל לימדה אותי, פשוט לזרום מבלי להשקיע חשיבה מיותרת. ועכשיו השתמשתי בזה כדי להיגמל ממנה. רציתי לחזור ולהיות כמו פעם. לא רציתי לנתח יותר, לא רציתי לחשוב יותר, לא לחקור, לא לחפור.
האיש המלומד חייך אלי חיוך ארוך של הבנה שלא השאיר יותר מדי מקום לתהייה אם הוא מבין או לא מה עובר אצלי בראש עכשיו. "או יה", נאנח ונשען אחורה על הכסא, "או יה", נאנח, הפעם תוך כדי ניפוח החזה ושילוב שתי כפות ידיים גדולות מאחורי הראש. גיחכתי בביישנות לאות הסכמה. הוא לא אמר כלום, אבל שנינו ידענו למה הוא מתכוון. שנינו רצינו לקבור את מה שעוד לא מת, שנינו רצינו לרצוח.
זה היה בדיוק כמה ימים אחרי חג המולד. הרחובות היו מלאים עצי אשוח שעד לפני כמה ימים זכו לתשומת לב אוהדת של כל המשפחה וקושטו בעשרות נורות קטנות וצבעוניות ועכשיו נערמו, ערומים ועזובים, ברחובות העיר הקפואים, מחכים לרכבי האשפה שיבואו לאסוף אותם לבית הקברות לעצי אשוח.
בית קברות לעצי אשוח, בית קברות לאהבות, בית קברות לאכזבות. כל דבר שמת אנחנו חייבים לקבור גם אם אין לו נשמה. שיישב בצד, שינוח.
פתאום היא חיבקה אותי מאחורה ונישקה אותי על הצוואר הקפוא בשפתיים חמות. "מה אתה עושה כאן, משוגע אחד?"
"מה זאת אומרת מה אני עושה כאן, מחכה לך. קבענו שהיום נלך יחד לעשות סיבוב בפארק אחרי העבודה שלך, שכחת?"
"מתי קבענו את זה, מפגר אחד", צחקקה לעצמה והתחילה ללכת.
תפסתי אותה ביד מאחור קצת חזק מדי ,"מיכל תגידי לי שאת צוחקת!".
"תפסיק", היא שיחררה את היד הקטנה שלה מהאחיזה שלי, "וחוץ מזה כבר קבעתי עם ריצ'רד, אנחנו הולכים לראות סרט שחבר שלו כתב את התסריט ויש רק שני כרטיסים, אז אם אתה רוצה אתה יכול להצטרף אלינו אחרי זה, אנחנו אמורים להמשיך לאיזה אירוע בווילג' לכבוד הסרט".
"מיכל, נמאס לי!!!" פתאום שמעתי את עצמי צועק, וזאת היתה הפעם הראשונה שהרמתי את הקול על החתול הקטן שלי. היא נבהלה והשתתקה לרגע.
צמר גפן נפל מהשמיים. פתיתים פתיתים
מוניות צהובות שממהרות לשום מקום (צילום: סיגלית פרקול)
ככה עמדנו באמצע מנהטן בחורף, שני ילדים בעולם של מבוגרים. שום דבר לא זז, צמר גפן נפל מהשמיים. פתיתים פתיתים, שלא הסכימו להיערם על המדרכה הספוגה במלח. מוניות צהובות שממהרות לשום מקום ועשרות אנשים שהולכים ברחוב, חלקם הואילו בטובם להעיף מבט במטורף הזה שנזכר לצרוח ככה באמצע היום. "נמאס לי כבר לשבת בבתי הקפה המסריחים האלה ולדבר על שום דבר שלא מעניין אף אחד, נמאס. אני צריך משהו אחר בחיים, משהו עם תוכן, משהו מלא, משהו אמיתי".
לקחתי אוויר והמשכתי: "נמאס לי משיחות הסלון שמובילות לשום מקום. נמאס לי מעוד חכמולוג שגילה אתמול את Google earth, מעוד שיחה על הפצצה, ועוד פלוץ עם סטארט-אפ. נמאס לי. נמאס לי לשבת בדירה צפופה ומסריחה, לעשן גראס שמפחלץ לך את התחת אבל לנסות להיראות כאילו אני כלל לא מסטול, שכל מה שעובר אצלי בראש עכשיו זה איך אני מגיע מכאן למעדניה הקרובה ודופק איזה עשרים בייגל עם קרים צ'יז. נמאס לי מהבגדים, מהשתייה, מהסיילים שלא נגמרים אף פעם. מישראלים שמספרים את הסיפור שלהם איזה אלף פעם כאילו שזה בכלל מעניין אותי איך הם הגיעו לכאן בלי כלום ועכשיו הם בלי כלום וחרטה. נמאס לי מכל השקרים, מכל הסיפורים מכל המועדונים שאסור לעשן בהם, מכל החליפות, מכל המותגים, מכל ה-כמו קפה פילטר הזה שלא מעורר בכלל ולא מדגדג את ההאנגאובר מאתמול. נמאס!!!! נמאס לי ממך, אני רוצה לחזור לארץ".
היא עמדה שם ושתקה. אבל זו היתה שתיקה אחרת, זו לא היתה שתיקה של אכזבה, של הזדהות, של אהבה. זו היתה שתיקה מתנצלת כזו, מבינה מנחמת, שתיקה של "יהיה בסדר, אתה תעבור את זה".
לפתע היא הפנתה את מבטה הצידה, "תראה אני דיברתי עם ריצ'רד ו..."
"פאאאאק, מה ריצ'רד קשור לכל הסיפור הזה בכלל, הוא אמור להיות הומו, לא?! ואת יודעת משהו, מיכל, גם מהם נמאס לי כבר. כל השמוקים האלה שיושבים ערב שלם ומזיינים את השכל כמה שהם מצליחים וכמה שהולך להם וכמה שהם הולכים לקנות את כל מנהטן ואת כל העולם, ובדיוק כשמגיע החשבון הם חוטפים איזה עצירות ורצים לשירותים ומשאירים אותך להזדיין עם כל החשבון לבד. אלה שיושבים איתך ערב שלם ומחייכים אליך, וברגע שאתה הולך מתחילים לזרוק עליך בוץ כאילו אין מחר. ואלה שכל הזמן אומרים 'בארץ, בארץ, בארץ'. וריצ'רד, ריצ'רד, מה הוא קשור, עוד צ'רלי שאינגלת את השם שלו ברגע שנחת בניו יורק".
"אז תחזור. אתה חושב שאתה מאיים? גם ככה אני רוצה לעלות עם ריצ'רד לכיוון בוסטון. הוא רוצה לחפש לוקיישנים לסרט הזה שהוא מדבר עליו, והוא אמר שממש ישמח אם אצטרף".
"מיכל, את שומעת מה שאני אומר לך? אני לא אומר את זה בתור איום, את צריכה להבין שבאמת נמאס לי".
"טוב, את האמת? אני שמחה שאתה אומר את זה, כי גם ככה לא ידעתי איך לספר לך את זה מבלי לפגוע בך".
"לספר לי מה?"
"את מה שבדיוק אמרתי לך עכשיו, אני אוהבת אותך ותמיד אמשיך לאהוב. אתה האהבה האמיתית הראשונה והיחידה שהיתה לי כל החיים. אתה האהבה שלי מהאגדות. אבל אני מרגישה שזה מה שהכי נכון בשבילי עכשיו. זה מה שהגוף שלי צריך, זה מה שהנשמה שלי מבקשת. אני ממשיכה עם ריצ'רד".
אז חזרתי ארצה.
הכי קשה היה זכרון הריח. הריח היה הזיכרון היחידי שלא עזב אותי. הוא נשאר, ולפעמים נדמה היה שלא יעזוב לעולם. הריח חזק יותר מהמראות ומהשירים. חזק יותר מהטיולים ומהזיונים. חזק יותר מהתמונות מהנגיעות, חזק יותר מהכל. והוא עדיין הולך איתי לכל מקום.
סוף
לפנייה לכתב/ת 
