שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היעד: סוף העולם
    נ.ב. סימון ממשיך במסעו במולדת האסאדו ומחליט לעזוב את המקום החמים והמוכר הקרוי ציווילזציה לטובת הקרחונים שבסוף העולם. להפתעתו, הוא מגלה שם דברים שמחלצים ממנו "וואו" גם בגילו המופלג, ובעיקר מבין שזו כנראה הדרך הטובה ביותר בעולם להעביר את הזמן. כתבה שלישית ואחרונה בסדרה

    אם תסתכלו על מפת העולם, תראו שקצה יבשת דרום אמריקה הוא המקום הקרוב ביותר לאנטרקטיקה. ואם תסתכלו קצת יותר קרוב, תראו שהעיר הדרומית ביותר ביבשת, ועל כן בכל העולם, היא אושוואיה. ואכן, עיירה זו, שמיקומה הגיאוגרפי אינו מזמן לה מזג אוויר שמשי ויציב, נקראת על ידי הארגנטינאים "סוף העולם". אבל זה כנראה רק בגלל שהם אף פעם לא היו בנהריה.

     

    אושוואיה היא כאמור נמל היציאה האחרון לפני אנטרקטיקה (מי לעזאזל רוצה לנסוע לשם?), ועל כן יש בה נמל לא קטן, ממנו יוצאות האוניות אל תעלת ביקל, המחברת בין האוקיינוס האטלנטי לשקט. בתעלה זו יש איונים קטנים, עליהם רובצים תדיר כלבי ים וקורמורנים, ועל אחד האיונים הללו יש מגדלור מפורסם, שמהווה את סמלה המסחרי של העיר, וגולגולת הכרחית על חגורתו של כל מוצ'ילר המכבד את עצמו.

     

    המגדלור הזה הוא למעשה המבנה האנושי האחרון שיראה מי שנוסע לקוטב הדרומי, ולכן יש עליו שלט גדול ומאיר עיניים בזו הלשון (תרגום חופשי): "שים לב! אתה עומד לעזוב את המקום החמים והמוכר הקרוי ציוויליזציה, בו משתדלים להימצא רוב האנשים השפויים. מנקודה זו, כל מה שתיתקל בו, יהיה מים, קרח ומשלחות מחקר נורבגיות. אם אינך נורבגי או לפחות לווייתן, אנו מפצירים בך בכל לשון, אנא, למען השם, חזור על עקבותיך. אם בכל זאת החלטת להמשיך, אתה עושה זאת על אחריותך בלבד, ואנו ממש מקווים שארזת זוג נוסף של גרביים חמים ותרמוס. סאלאמאת!".


    המגדלור בסוף העולם. תחנת הדלק הבאה: עוד 15000 ק"מ (צילומים: נ.ב. סימון)

     

    כמובן שבאזור אושוואיה ישנם פארקים יפים וטבע מרהיב וכאלה, אבל אני באמת כבר רוצה להגיע לקרחונים.

     

    חלום כחול

    ובכן, כיומיים נסיעה צפונה לאושוואיה נמצאת ארץ הקרחונים. בדרום ארגנטינה נמצא אחד הריכוזים המרשימים ביותר של קרחונים מכל הסוגים, כאלה שעל פסגת הר וכאלה שממלאים עמק וכאלה ששטים באגמים. דרך אגב, בניגוד לעברית, השפה האנגלית עושה הפרדה בין הגושים הקטנים שמתפרקים מקרחוני הענק, מצטלמים נהדר ומדי פעם מטביעים אוניות פאר (icebergs) לבין מפלצות הקרח האימתניות שגודלן כמו עשר פעמים תל אביב (glaciers), ושכאלה ימסו טוטאלית יהיה זה הזמן להתחיל לחפש בבוידעם את הסירה המתנפחת שקנינו בסופר פארם שנה שעברה.

     

    שיט בין הקרחונים הללו הוא בהחלט חוויה לא שגרתית ומקסימה: הקרחונים הם בעיקרם לבנים, אך בתוך תוכם הם מקבלים מין צבע יפהפה כחול- עמום-זוהר-עמוק-עתיק, כזה שניתן לקרוא לו אולי "כחול קרחון". לשימושכם בפעם הבאה בקסטרו-מן.

     

    הקרחון המפורסם ביותר באזור הזה הוא ללא ספק ה"פריטו מורנו", הידוע יותר בכינויו העממי "הקרחון המתנפץ". אתם זוכרים שבכל אחד מסרטי הטבע שניסו להפחיד אתכם מההתחממות הגלובלית הראו לכם גושי קרח ענקים מתנתקים בקול רעם ומתנפצים אל תוך הים? אז תנו לי לגלות לכם משהו - אלו תמיד, אבל תמיד היו תצלומים של הקרחון המתנפץ. אז שלא יחרטטו אתכם. והקרחון הזה, אגב גלובל וורמינג, לא התכווץ במילימטר בשנים האחרונות.  


    "ביופי שעוד לא היה כמוהו"

     

    בכל מקרה, הפריטו מורנו אינו קרחון נייח, אלא למעשה נהר עצום של קרח המתקדם בערך שני מטרים בכל יום, וכל פעם שהוא מגיע לנקודה מסוימת באגם, הוא מנתק מעליו גושי קרח עצומים המתנפצים בקול שאגה רועמת אל תוך האגם. כדי לתאר את הסאונד הייחודי הזה, תנסו לדמיין את עצמכם עושים מרגריטה עם גוש קרח בגודל אצטדיון בלומפילד. ההתנפצויות הללו הן בהחלט בין הדברים האחרונים בעולמנו שעדיין מצליחים לחלץ ממני "וואו" או שניים בגילי המופלג.

     

    עוד תכונה שעושה את המורנו לקרחון כה אהוב הוא הגישה הקרקעית אליו, שמאפשרת טרק רגלי על הקרחון. מרחוק, נראית הארכיטקטורה הכללית של הקרחון כמו משהו שעוצב על ידי ד"ר

    סוס על פטריות הזיה, רוצה לומר יער אינסופי של זיזי קרח חדים, בקעים שעומקם לא נודע ותזוזות פתאומיות שאת סופן מי יישורנו.

     

    אך מקרוב, לאחר שהרכבת על נעליך מסמרי קרח, נחשפת המפלצת התכלכלה מולך ונפתחת באינטימיות, השפיצים מתעגלים, הזיזים מתרככים, מתערסלים, השקט מוחלט והאוויר פריך, כמו בתוך מערת קריפטונייט ענקית. אתה יכול ללגום מים שאין טהורים מהם מחריצים תכולים שמזכירים יותר מכל, ובכן, לכל אחד הם מזכירים משהו אחר, אני מניח, אבל לי הם הזכירו משהו ספציפי מאד, ובאופן כללי זהו טרק שאין לי מילה אחרת להגדיר אותו מלבד חלומי.

     

    כל התורה על רגל אחת

    אם כבר בסוף העולם עסקינן, הרי שבימים עברו נטו לחשוב שהעולם הוא דיסק ענק המונח על 4 פילים שעומדים על צב ענק שמרחף בחלל. לא המצאתי את זה, נשבע לכם. הקדמונים חשבו שמי הים נשפכים מקצה הדיסק אל החלל. דימוי יפה לעניין הזה ניתן למצוא במפלי האיגוואסו שבצפון ארגנטינה, שם אפשר לנחש איפה עלה להם הרעיון של מים נשפכים מסוף העולם. קירות מים אדירים ושוצפים ומקציפים, ממש כמו בשיר ההוא של הנח"ל.  


    מפלי האיגוואסו. וזה עוד לא החלק המרשים באמת!

     

    המפלים מרהיבים ביופיים ובעוצמתם, ולמרות שגם אני מחסידי המשפט "תעשה טובה, לנסוע לילה שלם בשביל לראות את המפלים/הקלהארי/ניו יורק/הביג בן? בשביל מה? אני קופץ פה שני מטר למפל התנור/הפונדק של כושי/גבעתיים /השעון ביפו וסוגר עניין!", אני ממליץ לכם הפעם לחרוג ממנהגכם ולהגיע לשם.

     

    בתחתית המפל ניתן להצטרף לסירות זריזות שלוקחות אותך ממש מתחת לעננת הקצף, הרסס ושאגת המים. רצה הגורל ואני הצטרפתי לסירה שאוכלסה כולה ע"י חבורת סבתות ארגנטינאיות, כולן בחזיות ותחתונים, רועדות מקור, צורחות באקסטזה, צוחקות את ריאותיהן החוצה, מתחבקות ומחבקות, צועקות "ואמוס ארחנטינה!" ובאופן כללי פשוט נהנות מהחיים באופן שגורם לשמחת בית השואבה להראות כמו סדנת ויפאסנה וחוקני בריום במצפה לחשנים בגליל. עכשיו תדמיינו את סבתא שלכם נרטבת מהממטרה בגינה, והנה לכם כל ההבדל בין התרבות הישראלית והארגנטינאית על רגל אחת. 


    אל תבכי עלי, ארגנטינה

     

    חודש וחצי טיילתי בארצם רחבת הידיים של הארגנטינאים. ראיתי ערבות אינסופיות ופרות שלוות, ראיתי ג'ונגלים טרופיים ואגמים זרועי קרחונים. אכלתי באסאדו משפחתי מפוהק וכפרי כשבני הבית לובשים סוודרים רכים של טומי הילפיגר, ואכלתי באסאדו עירוני ומפויח על גג בית קומות, מלא בצחוקים ושירה ויין ואופטימיות ואהבת חיים ואדם. ביקרתי חווה של צעירים ישראלים שמצאו את ביתם ושלוותם בעמק נידח בפטגוניה, ביליתי יותר מלילה אחד על ספסל קריר בטרמינלי אוטובוסים שכוחי אל. ליטפתי פינגווין, קרחון ודולפין, התגעגעתי, שמחתי, נעצבתי, התייאשתי, התרגשתי, צחקתי. אז אמנם אני זקן מדי להיות מוצ'ילר, אבל לעזאזל, אני לא מכיר דרך טובה יותר להעביר את הזמן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לפני העליה לקרחון. יפה לי גרזן קרח, לא?
    צילום: נ.ב. סימון
    סירה מלאה סבתות משתוללות בחזיות
    צילום: נ.ב. סימון
    לי זה מזכיר כונכייה
    צילום: נ.ב. סימון
    הקרחון המתנפץ ברגע של שלווה
    צילום: נ.ב. סימון
    מומלצים