שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מכה בסנוורים
    יצירתה החדשה של שרון אייל ללהקת בת שבע מטרידה. מאוד מטרידה. יש בה חוזק ויופי אבל חסרה בה נשמה

    מרשים. עצמתי. קשה לעיכול. קר. מתוכנת. מסונכרן. מעוצב. נוירוטי. מבלבּל. הרבה מילים צפות תוך כדי התבוננות בעבודה החדשה של הרקדנית והכוריאוגרפית שרון אייל. "מקרובה קאביסה" מכה בסנוורים, מכה בדציבלים. היא מושכת כמו שהיא דוחה, מהפנטת כמו שהיא מטרידה. מאוד מטרידה. אין בה קוּלִיסוֹת, אין מאחורי מה להתחבא. יש בה פרגמנטים שחיים בערבוביה. הכל לַפֲּנים חזק ובוטה, קשה ונטול חסד, יפה - כל כך יפה ומנוכר עד זרא.


    מנוכר עד זרא (צילומים: גדי דגון) 

     

    מצמוצי סטרוֹבּוֹסקוֹפּ מפרקים מאסה קריטית של גופות שנעים כנשימה אחת, מבקעים את החלל בארגון מופתי. המרחב ממוסגר בפלורסנטים כמו בציור ילדים תלת ממדי של קובייה. הניאון מפרפר תוך שהוא נדלק ומציף את הבמה בגל של צינה. גם הוא, כמו התנועה המכנית, נקי מאוד. נקי מדי. לפעמים הוא שורף את הגופות בעין, כמו תמונה שנחשפה יתר על המידה לאור, משאיר כתמים שחורים איפה שלפני רגע היה גוף ומחייב את העיניים להתאמץ בשביל לראות. באופן כללי זו עבודה שדורשת מאמץ. מאמץ מהקהל כמו גם מהרקדנים שעל הבמה, שלפרקים נדמה שהם עצמם לפני התנועה או אחריה אבל לא בתוכה.

     


    מדברת בגאגא ומנקדת את הקומפוזיציה

     

    יש משהו מדוגמן באסתטיקה של התנועה שמציעה אייל. משהו שיושב טבעי ונונשלנטי רק על מעטים מלבדה. בתוך הקווים האחידים של הקבוצה מתגלעים בקעים. בתוך הלופים האינסופיים של ביטים מונוטוניים, שמציע שותפה של אייל לעבודה די.ג'יי אורי ליכטיק, בוערת התרגשות תת קרקעית של מקצב תופים יצרי ומניע אגן.

     

    שניים על הבמה - ליאו לרוס שעובר כמו חוט זהב בין פרקיה השונים של העבודה ואנדרסון בראס. שניהם מביאים ליצירתה של אייל איכויות אחרות, חוֹם, רכות, אינדיבידואליזם. הם שוחים בתוך הקצב וגם כשהתנועה מינורית וכמעט בלתי נראית, היא שלהם ובתוכם. הם מבעירים בּאש את האנדרוגיניות שאייל אוהבת כל כך ללוש ולהתפלש בה, הופכים אותה לרב ממדית ומרובת שכבות ובעיקר מפשיטים מקלישאות את קו התפר שבין נשיות וגבריות. הם, ביחד עם טליה לנדא, רקדנית שהיא קשת של צבעים ואיכויות בגוף אחד, נותנים לתנועה של אייל עומק שאפשר לצלול בתוכו הודות לפרשנות הפרטית שלהם.

     


     

    גם עדי זלטין, בסולו שהוא כולו היא, מתרגמת את שרון אייל לשפת הגוף שלה ומעבדת אותה דרך מסננת פרטית. בתנועות ארוכות של אברים נמתחים ודילוגים מוזרים היא חוקרת את החלל שסביבה ונעלמת, משאירה את הבמה הפעורה לארבעה גברים חשופי חזה על נעלי עקב מפלצתיים באדום מבריק.

    הם זהירים ומרוסנים, מפושקים ורוויי הנאה, שורדים פוזיציות בלתי אפשרויות ומפלרטטים עם קהל בלתי נראה.

     

    "מקרובה קאביסה" היא תוצר מובהק וברור של שפת הגאגא של אוהד נהרין, אין בזה כל ספק למרות הדיאלוג הילדותי המשועשע עם הבלט הקלאסי בעבודה הנוכחית שיותר מאזכר, משתעשע על חשבון או אולי שולה מתוך זיכרון ילדות סילואטות של תנועה שנתפשת כקלאסית.

     

    אייל מדברת בגאגא ומנקדת את הקומפוזיציה, שגם בה יש לא מעט מנהרין, בהבזקי דימויים ששואבים מעולם האופנה - תלבושות מסוגננות, חלל מעוצב, הירואין שיק, מבטים מזוגגים, עקבים אדומים והרבה פוזות למצלמה דמיונית.

     

    הרגש האצור, המודחק, יוצר מתח ששומר את הצופה על הקצה. הבוטות והשבריריות, דרים פה בכפיפה אחת. זהו ריטואל מדיטטיבי שגורם אי נוחות אבל אין סיכוי שישאיר את הצופים אדישים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים