עשרת הסרטים הכי טובים שלא נעשו אי פעם (חלק II)
שון קונרי, דיוויד לינץ', קופולה ואיש עכביש. מה כמעט קרה ומה הפסדנו
"התפסן בשדה השיפון" של - ובכן, כולם
מה תוכנן: או, הרבה מאוד. במאים, מפיקים ושחקנים חולמים על אדפטציה של "התפסן" מאת ג'יי.די סלינג'ר בערך מאז שהוא הודפס ב־1951 - ומדובר בכמה מהשמות הכי גדולים שעבדו בהוליווד ביובל־פלוס שעבר מאז. בצד של המפיקים אפשר למצוא את סאם גולדווין, השם האמצעי של מטרו־גולדווין־מאייר (למרות שהוא מעולם לא עבד שם, אבל זה סיפור אחר); בין הבמאים את סטיבן ספילברג, בילי וויילדר ("שדרות סאנסט"), איליה קאזאן ("חופי הכרך") וטרנס מאליק ("הקו האדום הדק", ויש לציין שגם המשעמם רצח); ובין השחקנים, את כל העולם. ג'רי לואיס, מרלון ברנדו, ג'ק ניקולסון, טובי מגווייר, לאונרדו דיקפריו, ג'ון קיוזאק - יו ניים הים, הוא רצה לשחק ו/או היה מועמד לשחק את הולדן קולפילד.
מה נהיה: בעיקר סלינג'ר, שאחד מתחביביו הוא להגיד "לא" לכל יוזמה קולנועית, רצינית או לא. באביב 2006 אמנם פורסם ב"גרדיאן" הבריטי שטרנס מאליק קיבל ממנו אישור עקרוני להפיק את האדפטציה שמתעכבת כבר חצי מאה, אבל:
1. מאז לא פורסמה בעניין אפילו מילה נוספת.
2. לנוכח התופת של "הקו האדום", יש לקוות שגם לא תפורסם.
מה הפסדנו: טוב, זה די פשוט - עיבוד קולנועי לאחד מהספרים המשפיעים ביותר שנכתבו אי פעם.
מה הרווחנו: פייר? יש דמויות שעדיף להמשיך לדמיין בלי שייחקק עליהן פרצוף של איזה שחקן. נכון, כמו אלימלך זורקין.
Warhead של ג'יימס בונד
מה תוכנן: במשפט אחד, הופעה אחרונה של שון קונרי כ־007 - ב־1977, ארבע שנים אחרי שרוג'ר מור תפס לו את הג'וב. ובעוד משפט, לא מדובר במשהו שמזכיר בכלל את ההופעה האחרונה של קונרי בסרט ג'יימס בונד שכן נעשה, "לעולם אל תאמר לא" מ־82'. הדמיון היחיד ל"לעולם", שמעולם לא היה חלק רשמי מסדרת בונד, היה שגם כאן תוכנן סרט שיתחרה בסדרה הרשמית אתם יודעים, תחת הסלוגן "אונה לכם". מכל הבחינות האחרות, או לפחות מכל מה שידוע על Warhead, הוא היה אמור להיות ההפך הגמור מ"לעולם": לא גרוע.
מעריצי בונד דיברו במשך שנים על "הסרט האבוד" שהיה או לא היה, אבל רק השנה התברר סופית שבהחלט היה: העלילה התרכזה בתוכנית של ארגון הפשע "ספקטר" להמטיר ראש נפץ גרעיני על וול־סטריט; האקשן המתוכנן כלל קרב בונד־נגד־רובוט בביוב של ניו יורק, סקי מים בנהר ההדסון וצניחה אל ראש פסל החירות. רוברט סלרס, סופר ופנאט־בונד שחשף בקיץ האחרון את התסריט הגנוז, נשבע ש"זה היה הופך לסרט הכי אקסטרווגנטי בתולדות הסדרה".
מה נהיה: נהיו עורכי דין. אולפני פרמאונט כבר מימנו את Warhead ב־22 מיליון דולר כשמשפחת ברוקולי, המפיקה הנצחית של סרטי בונד, פתחה בהליך משפטי נגד הסרט המתחרה. ובניגוד למה שקרה ב־1982, עם "לעולם אל תאמר לא", זה הצליח לה: הבונד היחיד שיצא ב־77' הוא "המרגלת שאהבה אותי".
מה הפסדנו: בסדר, כולה עוד בונד. אבל רק תחשבו על עולם ללא "לעולם אל תאמר לא".
מה הרווחנו: הימור שלי? את Warhead, אי שם במורד הקדנציה של דניאל קרייג. לעולם אל תאמר, וזה.
"900 הימים" של סרג'יו ליאונה
מה תוכנן: משהו גדול. ליאונה התכוון לתרגם לקולנועית את הספר "900 הימים", תיאור מפורט של המצור על לנינגרד במלחמת העולם השנייה. לתפקיד הראשי, עיתונאי אמריקאי שמוצא את עצמו בעיר הנצורה, רצה ליאונה שחקן שיצא לו לעבוד איתו על סרט לא רע שנקרא "היו זמנים באמריקה". וגם השחקן היה לא רע, בהתחשב בזה שהוא נקרא רוברט דה נירו.
מה נהיה: בעיה קלה של לוח זמנים - ליאונה מת ב־1989 לפני שהספיק לצלם אפילו טייק אחד. לפי הביוגרפיה שלו, Something To Do With Death, זאת היתה טרגדיה כפולה - כי האיש עמד להיכנס לאחת ההפקות הקולנועית הגדולות בכל הזמנים. ההערכות בתעשייה דיברו על תקציב של 70 מיליון דולר, פסיכי לגמרי במונחים של סוף האייטיז; אבל המממנת העיקרית היתה הממשלה הסובייטית, כך שזה אשכרה היה יכול לקרות.
מה הפסדנו: הרבה יותר מדי. לדוגמה, הביוגרפיה מתארת באריכות את מה שליאונה תכנן לשוט הפתיחה של הסרט: 15־20 דקות של שיטוט רציף ברחובות לנינגרד, עם יותר מ־100 טנקים על תקן של ניצבים. דמיינו את זה דרך העיניים שמאחורי "הטוב, הרע והמכוער" ו"היו זמנים במערב", ותקבלו משהו לבכות עליו הביתה.
מה הרווחנו: לא באמת הרווחנו, אבל מהניסיון של ליאונה - עם "היו זמנים באמריקה", וגם "במערב" - לפחות לא קיבלנו עוד אפוס בן שלוש־פלוס שעות שהאולפן מסרס לכדי סרט בן שלוש־מינוס שעות, ואז אתה צריך לחכות 20 שנה כדי לראות אותו כמו שליאונה דמיין אותו, רק בדי.וי.די.
"ספיידרמן" של ג'יימס קמרון
מה תוכנן: ב־1989, שנים לפני "ספיידרמן" שאתם מכירים, הוזמן ג'יימס קמרון - הבמאי של הלהיטים הטריים־דאז "שליחות קטלנית" ו"שובו של הנוסע השמיני" - לכתוב תסריט שיהפוך עכביש לצלולויד. חברת ההפקה היתה "קאנון"; הבוס היה מנחם גולן.
זמן קצר אחרי שקמרון התחיל לטוות את הקורים (אוקיי, מתנצל על זה) הצטרף גולן לחברת "קרולקו", שמאוחר יותר פשטה את הרגל. במהלך הוליוודי אופייני, חלק מהסדר הקריסה שלה היה מכירת התסריט הראשוני של "ספיידרמן" לאולפן הדו־ראשי אם.ג'י.אם/ יונייטד ארטיסטס. זה היה אמור להיות האור הירוק של איש העכביש.
מה נהיה: אור אדום. אם.ג'י.אם/ יו.איי נכנסה לצרות משלה, מכרה את התסריט לקולומביה והעבירה את המשך הטיפול בו לתסריטאי דייוויד קופ ("דרכו של קרליטו", "מלחמת העולמות" וגם "אינדיאנה ג'ונס" החדש). קופ תכנן במקור ללכת עם הרעיונות של קמרון, אבל אחרי מספיק שכתובים לא נשאר מהם כמעט כלום. אפילו לא קרדיט: כש"ספיידרמן" יצא ב־2002, כותרות הסיום שלו לא כללו את הצירוף "ג'יימס קמרון".
מה הפסדנו: אין לדעת. קמרון מעולם לא סיפר מה היו התוכניות שלו לסרט הזה; המקסימום שהוא עשה זה לרמוז בראיון למגזין "פרמייר" שהוא נפרד מ"ספיידרמן" בגלל האנשים בחליפות ("עם כמות האנרגיה והכסף שאני משקיע בסרט, זה לא יכול להיות גיבור־על של מישהו אחר. אני לא רוצה לעבוד בבית שאני לא הבעלים שלו"). אבל בכל זאת, הלב נחמץ כשחושבים על סרט קומיקס מהבמאי של "שקרים אמיתיים".
מה הרווחנו: את "ספיידרמן" של סאם ריימי. ויש דילים גרועים יותר.
"מגלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה
מה תוכנן: המון. במשך רוב שנות ה־90 נשמעו טפטופי מידע על הפקת הענק המתוכננת של קופולה, שעניינה ניו יורק עתידנית (וכנראה דומה במשהו לעיר שמככבת ב"מטרופוליס", הקלאסיקה שקופולה התכתב עם שמה). הנה רשימה חלקית מאוד של שחקנים שהיו אמורים להסתובב בתפוח הגדול והבדיוני: ניקולס קייג', ראסל קרואו, רוברט דה נירו, פול ניומן וקווין ספייסי.
מה נהיה: יש להניח שבעיקר קופולה. לאיש יש רקורד נוראי עם הפקות ענק - שתיים כאלה, "מועדון הכותנה" ו"אחד מהלב", צרובים בהיסטוריה ההוליוודית כפרל־הרבורים של התעשייה - וגם אם מישהו היה מוכן לממן לו את זה, הוא עצמו שינה את טעמו. בהתחלה בילה שנים בלעשות יין במקום סרטים, ולאחרונה חזר עם סרט קטן (כל כך קטן שאי אפשר אפילו להגיד בוודאות "בקרוב אצלנו") בשם "נעורים ללא נעורים", ועם הצהרות על תוכניות לעוד "סרטים קטנים ואישיים".
מה הפסדנו: חוששני שאת "בלייד ראנר", או לפחות משהו באזורים האלה של עולם חדש ומופלא להחריד.
מה הרווחנו: פייר, לא יותר מסוף בומבסטי לכתבה הזאת.
