פריז: עבדו לפי הספל

כשקוראים את "בארבע עיניים‭,"‬ הביוגרפיה המשותפת של ז'אן־פול סארטר וסימון דה בובואר שחיברה הייזל רולי (בהוצאת "כתר" ו"עברית‭,("‬ ברור שעולם סטרילי שכזה לא היה מרשה את ההרפתקאות שלהם - המיניות, הרגשיות, האינטלקטואליות, הפוליטיות והספרותיות. ענני העשן של בתי הקפה הפריזאיים הוסיפו למסתורין ואולי גם מיסכו את הנזקים בנפש שהסבו השניים האלה זה לזה ולרבים אחרים. בעולמם הארעי, הציבורי ומלא הסודות, המריח מקפה ומסריח מסיגריות, הם רקמו חיים עמוסים, מרתקים ומסוכנים של מערכות יחסים מקבילות וסבוכות.

סארטר ודה בובואר היו פילוסופים וכותבים עטורי פרסים ותהילה. סארטר כתב את "הבחילה‭,"‬ הרומן הצרפתי המפורסם של תקופתו, את "המילים" האוטוביוגרפי, שעליו זכה בפרס נובל, מחזות רבים ומסות פילוסופיות חשובות, כמו "הישות והאין‭,"‬ ו"ביקורת התבונה הדיאלקטית‭."‬ דה בובואר כתבה את "המין השני" הפמיניסטי והמהפכני, רומנים וספרי זיכרונות. יחד הם ייסדו את "זמנים מודרניים‭,"‬ כתב עת פילוסופי, ספרותי ופוליטי משפיע בצרפת, ויחד הרצו, פירסמו וכתבו בעיתונות הצרפתית והעולמית. והם היו גם זוג יוצא דופן.

סארטר ודה בובואר הכירו בגיל צעיר ובמהרה התחייבו למערכת יחסים פתוחה. הם נשבעו זה לזה אמונים, החליטו שתמיד יהיו המשמעותיים ביותר זה עבור זה ושתמיד יספרו את האמת. והם אהבו, כל אחד לחוד ולעתים יחד, נשים וגברים אחרים, שכבו איתם, טיפחו אותם, גידלו אותם, פירנסו אותם והעבירו אותם מזה לזה.

שניהם היו מחויבים לכתיבה שלהם. יותר מזה: הם רצו לחיות את חייהם באופן כזה שיהיו שווים סיפור, רקמו קודם כל את סיפור חייהם ולאחר מכן הפכו אותו לפילוסופיה, לאידיאולוגיה, לרומנים מצליחים ולמחזות. ובעוד הכתיבה עלולה להיות מעשה בודד מאוד, קיומה בבתי קפה הפך אותה לאקט פומבי.  

לה דום. הקירות מוקדשים לאורחי עבר נכבדים (צילומים: כנרת רוזנבלום)

"אף פעם לא נמאס לי לשבת על כיסאות שאינם שייכים לאיש (או, אם תרצו, שייכים לכולם‭,(‬ ליד שולחנות שאינם שייכים לאיש: לכן אני הולך לעבוד בבתי קפה. אני מצליח להגיע שם למעין ניתוק והתבוננות פנימית" (סארטר, ב"בארבע עיניים‭.("‬

"מה שבאמת יפה בפריז אלה חיי הלילה בבתי הקפה‭,"‬ כתבה דה בובואר. "אחרי שעבדת כל היום (בבתי קפה, כמובן - כ"ר)‭,‬ אתה מטייל בבולוואר סן ז'רמן, ובלי לקבוע פגישות אתה יכול להיות בטוח שתמיד תפגוש חברים שאיתם תוכל לבלות קצת לפני שתלך לישון‭."‬

רבים הם בתי הקפה שזכו לארח את הצמד ואת שלל חבריהם המרתקים לא פחות, אבל מי שהיו מרכזיים בחייהם וביצירתם הם לה קופול, לה סלקט ולה דום במונפרנס ולה דה מאגו ודה פלור בסן ז'רמן.

לה סלקט: בובואר והמאהב

באותו פרק של בולוואר מונפרנס, ממש ביציאה ממטרו ואוון ‭,(vavin)‬ נמצאים שלושה מבתי הקפה המפורסמים ביותר בפריז - לה קופול ולה דום בצד האחד, ולה סלקט בצד השני. לה סלקט הוא הפשוט מכולם, ביסטרו סטנדרטי שנראה שבעיקר המיקום והמזל שיחקו לטובתו, כדי שידבק בו אבק הכוכבים. מאז פתיחתו ב-1923 הוא מתהדר באורחים כמו פיקאסו, קוקטו, מאטיס, הנרי מילר, ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד, וגם במיקי, חתול הבית, שמן ויהיר, שיושב על הבר עם מי שלא יהיה.

כאן ישבו פיקאסו, מאטיס והמינגווי. לה סלקט

דה בובואר נהגה לשבת בלה סלקט עם בוסט, שהיה ידיד ומאהב, וגם - שימו לב, יש מבחן בסוף הפיסקה - בן זוגה החוקי של אולגה, שהייתה תלמידה ומאהבת של בובואר, בת זוגה באופן מזדמן, בת חסותם של בני הזוג, מושא האובססיה המתמשכת של סארטר, ועוד לא דיברנו על אחותה, ואנדה.

למרות המתירנות המינית והחברתית שלהם, סדר היום של צמד הסופרים היה מובנה להפליא. הם חילקו את זמנם במשורה ובקפדנות בין כתיבה אינטנסיבית וממושמעת, שנעשתה בבתי קפה בבוקר ואחר הצהריים, ובין החברים שלהם, שאיתם נפגשו לארוחות צהריים ואחרי השעה שמונה. והם גם הקפידו זה על פרטיותו של האחר. "אם סארטר אכל עם ואנדה בלה קופול, או אם בובואר ישבה עם אולגה בלה דום, לא בא בחשבון שהשני יצטרף אליהם באופן ספונטני‭,"‬ כותבת רולי.

• ‭Le Select‬‭,99 Boulevard du Montparnasse
  

לה דום: סארטר מתגייס

לה דום, שנפתח ב-‭,1898‬ הוא המזמין מבין שלושת בתי הקפה במונפרנס. הוא מוקף שיחים קטנים גזומים בקפידה, וחלקו הפנימי ספון עץ וריפוד עור אדום וירוק. דרך הוויטראז'ים נשפך פנימה אור צבעוני, ואהילים גדולים בצהוב וכתום מוסיפים לחמימות הפנימית. העובדים ממרקים את המעמדים הכסופים של דליי השמפניה, מסדרים אגרטלים עם זרים צפופים של נוריות טריות וגוזמים מהעציצים הגדולים קצוות של עלים יבשים. הקירות מוקדשים לאורחי עבר נכבדים, כמו בונאר, קיסלינג, בראק, ג'קומטי, דאפי, סוטין ומאטיס, ויש כמובן גם תצלום של סארטר ודה בובואר, שכתבה שם את ספרה "האורחת‭."‬

במלחמת העולם השנייה נאלצה פריז להחשיך את אורותיה הרבים כדי להקשות על זיהויה מהאוויר. בלה דום העניינים נמשכו כרגיל, ושם בילו סארטר ודה בובואר את הערב האחרון שלפני גיוסו של סארטר לצבא. דה בובואר הייתה יושבת במרפסת של לה דום, מביטה בפסל בלזאק מאת רודן שנמצא ממול ומחכה לסארטר שישוב אליה.

• ‭Le Dome, 108 ‬‭Boulevard du Montparnasse
  

לה קופול: שולחן 149

מבחוץ אין לשער עד כמה לה קופול מרשים. החזית שלו היא מודרנית ולא מעניינת במיוחד, אבל כשנכנסים, מבינים: לא מדובר בקפה, אלא במוסד ובמפעל, המאכיל ‭1,100‬ איש ביום. לה קופול, שנפתח בדצמבר ‭,1927‬ שוכן בחלל ענק, כמעט שדה תעופה קטן, שפסל מונומנטלי במרכזו ועמודים מצוירים רבים תומכים בתקרותיו הגבוהות. למרות גודלו, החלל מחולק בחוכמה לעשרות תאים של חבורות-חבורות, כדי שיהיה אפשר ליהנות גם ממעט אינטימיות.

תמונותיהם של סארטר ודה בובואר תלויות במקום שבו היה השולחן הקבוע שלהם, שולחן 149 ליתר דיוק. כך מספר ז'ורז' וייה ‭,(viaud)‬ האחראי על המורשת ההיסטורית של לה קופול ושל רסטורסיון פלו (flo),‬ רשת ביסטרואים ותיקים, כמו ז'וליין ובופינגר. כן, בהחלט, יש שם תפקיד כזה, ווייה לוקח אותו ברצינות רבה. יחד עם תומס דפרסן הוא הוציא ספר שמתאר את ההיסטוריה של לה קופול לפי אותיות ה-‭.abc‬ בובואר וסארטר מופיעים שם בלא פחות מ-14 ערכים.

וייה מספר שסארטר העדיף את השולחן הזה, שהיה צמוד למלתחה, בזכות הנוף שנשקף ממנו: נשים צעירות צועדות בסך. בובואר העדיפה את אחד השולחנות המכוסים במפות נייר, שם ישבו אמנים שבהפסקת הצהריים שירבטו על המפות סקיצות, שאחר כך נלקחו לסטודיו להמשך עבודה. סארטר, לעומתה, רצה לשבת באזור מפות הבד הצחורות, בשולחן עם התצפית המצוינת. סארטר ניצח בכל פעם מחדש.  

השולחן של סארטר ובובואר ב"לה קופול"

תחת הערך "נדיבות" בספר של לה קופול מופיעים האמנים קיסלינג ופסין יחד עם סארטר. וייה מספר שסארטר היה מזמין את כל השולחנות סביבו, ולעתים השאיר תשר בגובה החשבון כולו.

• ‭La Coupole, 102 ‬‭Boulevard du Montparnasse
  

לה דה מאגו: גם קאמי והמינגוויי

שני בתי הקפה האחרים של הצמד נמצאים בסן ז'רמן, בכיכר שקרויה היום פלאס סארטר דה בובואר, מרחק קילומטר אחד ממונפרנס. כדי להגיע לשם יש להמשיך על בולוואר רספאיי ולעבור לרו דה רן. וייה, לוקל פטריוט של הרובע ה-‭,14‬ לא מבין איך ייתכן שסימון דה בובואר נולדה ומתה במונפרנס, ובכל זאת הכיכר על שם הצמד נמצאת ברובע ה-‭.6‬

קפה לה דה מאגו, הפועל מאז 1914 וקרוי על שם שני פסלים אסיאתיים גדולים שתלויים עדיין על עמוד מרכזי בו, הוא קפה ספרותי, לפי הגדרתו העצמית. בין יושביו הקבועים היו אוסקר וויילד, סנט אכזופרי, ג'יימס ג'ויס, אלבר קאמי וארנסט המינגוויי, וזה 75 שנה שהוא מחלק פרס שנתי על כישרון ספרותי ומקוריות, לפי בחירתה של ועדה מטעמו. בשנות הארבעים המאוחרות שימש דה מאגו כחדר העבודה של דה בובואר, שם היא ישבה מדי בוקר לכתוב.

גם דה מאגו מתרפק על עברו, כשאתר האינטרנט שלו מציע את כיסאות הרטאן הממוספרים שלו למכירה.

בשנות השמונים פתח דה מאגו סניף בטוקיו ולפני כשנתיים סניף בביירות. מעניין לראות את הכפילים היפניים והלבנוניים של סארטר ודה בובואר כותבים שם את הרומנים הגדולים שלהם, ונראה אותם מעיזים לנהל בהם רומנים, גדולים כקטנים.

הייתה להם - ליתר דיוק לסארטר, ונראה שבובואר הסכימה בלית ברירה - חיבה עזה לשלשות, להרבה שלשות. ובתי הקפה של פריז סיפקו את התפאורה ההולמת לכל זה. קלוד לנצמן, הסופר והקולנוען היהודי, שהיה בן זוגה של דה בובואר במשך שבע שנים, סיפר איך ב-1953 התלווה לצמד, יחד עם מישל ויאן, שהייתה אז בת זוגו של סארטר, לחופשה בסן טרופה. "לסימון דה בובואר היה קול חזק, וכשהיא בילתה עם סארטר במסעדה אחת, אני ישבתי ואכלתי לבד במסעדה השנייה. שמעתי אותה מספרת לו הכל - הם תמיד סיפרו הכל זה לזה, זה היה הכלל. שמעתי אותה מתארת באוזניו כל מה שעשתה איתי במשך היום: לאן הלכנו, מה אמרתי לה, איזה ספר קראתי, איזה ספר היא קראה‭...‬ כשנפגשתי איתה שוב אחרי הארוחה, היא סיפרה לי כל מה שסארטר אמר לה בזמן הארוחה, כל מה ששמעתי לפני רגע".

• Les deux magots, 170 blvd. St Germain, 6th. 
  

דה פלור: כותבים בנפרד

בקפה דה פלור הסמוך אפשר לראות היום חבורות פריזאיות מבוגרות והדורות, וקל להרגיש את הזרמים הבלתי נראים שעוברים בין השולחנות. כמו לה קופול, גם דה פלור הוא מוקד משיכה לתיירים, ובבוטיק הצמוד אליו אפשר לרכוש מזכרות מהביקור בו. ממטבחו הקטן יוצאים קרוק מאדאם וקרוק מסייה, ומהבר שלו נמזג שוקו חם ומצוין. אלא שסארטר ודה בובואר העמיקו את אחיזתם בקפה דה פלור מסיבות פרוזאיות: בתקופת המלחמה הקפיד בעל הבית לחמם את המקום היטב, על אף הקיצוב בעצים והפסקות החשמל. מדי בוקר תפסו סארטר ובובואר שולחנות בקומה השנייה בו, ובהמולת הקפה, בשני קצוות שונים של החדר, כתבו במשך שעות ארוכות.

קפה דה פלור. כתבו בו בנפרד בשני קצוות החדר

אחרי ארוחת הערב חזרו אליו עם כל המשפחה, כפי שהם קראו לפמליית המאהבים והמאהבות שלהם. "הם מעולם לא ישבו יחד כקבוצה‭,"‬ מספרת רולי. "הם נפגשו כזוגות, מחוץ לטווח השמיעה של האחרים. הם בירכו זה את זה כשנכנסו ויצאו, אבל חוץ מזה הניחו זה לזה‭."‬ לא רק חיבתם לשיחות אינטימיות אחראית לסוג המפגשים הזה, אלא גם העוינות, הקנאה, החשדנות והמתחים בין נשות המשפחה חיזקו את הסידור הזה, כך שימשיך להתקיים לאורך זמן.

בשלב מסוים, לקראת ימיו האחרונים, היו בחיי סארטר לא פחות מתשע נשים, כך שעבורו הניסוי שלו כנראה הצליח מעל לכל שיעור; המשתתפים האחרים בניסוי ספגו מחירים כבדים על ההתחככות בגדולה, בתהילה: אחת מהן התמוטטה נפשית, אחרת התאבדה, ואחרים סבלו מייסורי קנאה, מחוסר ביטחון ומבדידות. אבל משהו במורשת שלהם, ההרפתקנית, הנועזת, נותר מרתק גם היום.  

• Cafe de flore, 172 blvd. St Germain, 6th.‬