היפהפייה הדרומית

בקצה הארץ, אי שם בדרום, שוכנת לה עיר ושמה אילת. כמו בערים רבות אחרות בישראל, באילת יש חוף ים והרבה שמש. אבל בניגוד לשאר הערים, אילת נחשבת כמעט מלידתה לעיר החופש האולטימטיבית בעיני ישראלים ותיירים כאחד. אז מה יש בה, בעיר הדרומית הזאת, שמושך כל כך הרבה אנשים בכל שנה? והאם הניצוץ עדיין קיים או שמא קם הגולם על יוצרו? יצאנו למסע בזמן כדי לגלות.

לידתה של עיר

הסיפור שלנו מתחיל החודש לפני 59 שנה. בט' באדר תש"ט, נכבשה אילת, אז עוד אום רשרש, והונף עליה דגל הדיו המפורסם, שסימן את תחילתו של עידן חדש עבור הנקודה הכי דרומית של מדינת ישראל הצעירה.

חשיבותה של השליטה הישראלית באיזור - מבחינה צבאית וכלכלית כאחד - היתה ברורה, וב-1951 נוסדה אילת כיישוב אזרחי. ההסגר הימי שהטילה מצרים על מצרי טיראן עיכב את התפתחות היישוב, אך לאחר מלחמת סיני (1956), הוסר ההסגר ואילת החלה להתפתח במהירות. ב-1959 היא הוכרזה כעיר בישראל - ובה 6,000 תושבים.

אילת ב-1959, רגע לפני שהכל התחיל (צילום: כהן פריץ, לע"מ)

אילת נועדה להיות נקודת החיבור בין ישראל לבין המזרח הרחוק ומזרח אפריקה, שכן המצרים חסמו אז את תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות. הוקם בה נמל גדול וגם מפעלי תעשייה שהתבססו על המחצבים באיזור, ביניהם המכרות שבתמנע הסמוכה. אך מלכתחילה היוותה אילת אבן שואבת לתיירות פנים וחוץ. הים האדום, הנופים המיוחדים ואווירת הבידוד והשלווה קסמו לרבים. לאט לאט צעדה אילת את צעדיה הראשונים בדרך להפיכתה למעצמת הנופש הישראלית.

עיר חטאים

למרות היותה יישוב ספר קטן ומנותק לחופו של ים, או אולי דווקא בדיוק בשל כך, בתי המלון לא איחרו לבוא. על החוף הצפוני, הבתולי ונטול הטיילת, הוקמו בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, המלונות הראשונים, ביניהם מלון מלכת שבא ומלון אילת (שרתון מוריה של היום). 

אז, בשנות ה-50, היתה אילת יעד מבוקש לאנשי הבוהמה. חבורה של אנשי פלמ"ח לשעבר, אמנים וביטניקים, ראו בה עיר מפלט ויצרו לה דימוי של "מערב פרוע" ו"עיר חטאים". בשנים אלו הגיעו לעיר דמויות צבעוניות, קבעו בה את משכנן, והיוו את מוקד הסצינה הבוהמיינית שפרחה בה.

בשנת 1957 הקים רפי נלסון את מועדון הלילה התוסס שלו "סוף העולם", ולאחר מכן את כפר הנופש המפורסם שלו בטאבה. על שמו של משה ינוקא שניהל את מועדון הלילה במלון הסלע האדום, הוטבע, בידי בלייני תל אביב, הביטוי "יורדים לינוקא" שמשמעותו יורדים בסוף השבוע לאילת.

כל המי ומי במועדון "סוף העולם" (צילום: משה פרידן, לע"מ)

אחד ממקומות המפגש הפופולאריים היה בית ויליאמס. היה זה בית מבודד, בקצה אילת, בפתח של נחל שלמה. עד קום המדינה התגורר בו גיאולוג בריטי בשם ויליאמס שיום אחד פשוט נעלם, ובשנות ה-50 עברו לגור בבית הנטוש, עמוס עופר ואשתו האמנית, אילנה, שם הם אירחו את כל המי ומי של אותם ימים.

עם הנופשים הגיעו גם האטרקציות, ברוח התקופה, כמובן. הראשון שהעלה על נס את חשיבותם התיירותית של אוצרות ים סוף היה המוזיאון הימי שהוקם באמצע שנות ה-50 על ידי ירמיהו הלפרן, ממייסדי הימאות העברית, שתרם לו את אוספו הפרטי. המוזיאון שכן בצריף קטן והציג אקווריום עם הדגה והחי של ים סוף ואוסף של מוצגים שונים מהים. שנים לאחר מכן, יורחב המוזיאון למצפה התת ימי.

אוצרות הים במוזיאון (צילום: לע"מ)

פלא נוסף באילת של הימים ההם (אבל למעשה אפשר ליהנות ממנו עד היום) הוא ספינת הזכוכית - סירה עם קרקעית מזכוכית שדרכה ניתן ליהנות מהנוף הימי של שוניות האלמוגים והחי והצומח שבים האדום.

שבדיות וצוללנים

מלחמת ששת הימים טרפה את הקלפים והביאה עימה את מרחבי סיני למטייל הישראלי. עם פתיחת קו אילת-שארם א-שייח', החלו התיירים לנהור לעבר החופים המצריים, כשהם משאירים את אילת מאחור, והופכים אותה, בעיקר, לתחנת מעבר.  

"ביטניק" על החוף, 1967 (צילום: אלדן דוד, לע"מ)

שנות ה-70 גם מסמנות את הפיכתה של אילת לעיר תיירות בינלאומית. אלו היו ימי הזוהר של התיירות הסקנדינבית, אילת הוצגה ברבים ככרזת פרסומת לשמש וים, ועל הלגונה החדשה שנבנתה ב-1967 בחוף הצפוני, נבנו עוד ועוד בתי מלון, ביניהם גם בית מלון השייך לרשת בינלאומית, מועדון הים התיכון.

באמצע שנות ה-70 מתרחשים שלושה אירועים שעוזרים לקבע את מעמדה של אילת כעיר תיירות מובהקת. ראשית, בשנת 1975 נוחתת בעיר טיסת הצ'רטר הראשונה, של חברת "סטרלינג" מדנמרק, וזו שמה את אילת על מפת התיירות הבינלאומית. בשנה זו נפתחת תעלת סואץ למעבר אוניות ישראליות - מה שפוגע ישירות במעמדו של נמל אילת. אם לא די בכך, שנה לאחר מכן נסגרים מכרות תמנע בשנת 1976. ענף התיירות נותר כמקור הפרנסה המרכזי של תושבי אילת.

העיר היתה לפרסומת לשמש וים (צילום: כהן פריץ, לע"מ)

השילוב של תיירות חו"ל והקרבה לסיני מאיץ את התפתחותו של ענף הצלילה באילת. אמנם כבר בשנות ה-60 נפתחו בעיר מועדוני צלילה (כמו אקווה ספורט ב-1962), אבל החזקה על אי האלמוגים, כמו גם מועדוני צלילה שנפתחו בשארם ובנואייבה, הביאו גם לאילת ולשמורת אלמוג שבחוף הדרומי חובבי צלילה רבים מהארץ ומחו"ל. במלון קראוון, נפתח מועדון הצלילה "Red Sea Divers", שביסס את פעילותו על לימוד צלילה באילת והפעלת מערך ספארי צלילה בסיני, בעיקר לראשוני תיירי הצ'רטר שהחלו אז לפקוד את העיר. 

המיתוג של אילת כיעד צלילה משפיע גם על הקמתו של המצפה הימי. בשנת 1974 הורד מבנה אדיר מימדים דמוי סביבון ובתוכו חלונות זכוכית ענקיים לים בדרום אילת, ושנה מאוחר יותר נפתח המבנה לקהל הרחב, שהגיע אליו בגשר פלדה שאורכו 100 מטר. היה זה המצפה התת ימי הראשון מסוגו בעולם. המצפה הוקם ביוזמת מוריס קאהן בשיתוף עם רשת מלונות מוריה ואמפ"ל ומטרתו היתה לפתוח חלון לים האדום ולקרב את הקהל לעולם התת ימי הקסום.

צוללים באילת, 1960 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

דילים לוועדי עובדים

הסכם השלום עם מצרים והחזרת סיני משנים שוב את פניה של אילת ומביאים אליה קהל חדש. אווירת הצ'ילאאוט וההיזרקות על החוף נשארה בסיני, ואילת של תחילת שנות השמונים מלבישה את עצמה בשמלת בטון ומלט לקראת מאות המטיילים שנהגו לנסוע כל שנה בחגי תשרי ובפסח לחופי סיני.

חופי הרחצה מפותחים בקצב מואץ: לאורך החוף הצפוני ניטעים 2,000 דקלים, החוף מכוסה בחול לבן שהובא מבקעת הירח, וסככות מוצבות לנוחיות המתרחצים. מול החוף המרכזי ניצבים מגלשות ומשטחי שיזוף, גם הטיילת לא מבוששת לבוא, והיא משתרעת לכל אורך רצועת החוף של אילת והמלונות, והופכת במהלך השנים למעוז באסטות.

בחופים מוקמים מלונות חדשים המציעים שילוב של מלון יוקרה עם נופש פעיל, או במילים אחרות "רשת ישרוטל". בשנת 1984 נפתח "המלך שלמה", המלון הראשון של הרשת, שמשנה את הרגלי הנופש של הישראלים לכדי ריקודים על שפת הבריכה ביום ומופעים של צוותי בידור בלילה.

עמישראל גודש את העיר, 1989 (צילום: סער יעקב, לע"מ)

אבל זו היתה רק ההכנה לשנת 1985 שתיזכר לעד בהיסטוריה האילתית - בשנה זו מוכרזת אילת כאיזור סחר חופשי, המע"מ מתבטל, המחירים יורדים ואלפי ישראלים אצים אליה על מנת לעשות בה קניות.

הדילים המצויינים לנופש באילת (מלון + טיסה + כרטיס מגבות) משלימים סופית את כיבושה בידי ועדי העובדים שהופכים אותה לבירתם הבלתי מעורערת.  

הכל כלול (חוץ ממה שלא)

השגשוג הכלכלי בסוף שנות ה-80 ובשנות ה-90, מביא עימו פיתוח מואץ של העיר הכולל הקמה של מלונות פאר מהמפוארים שידעה מדינת ישראל, כגון מלון הרודס, דן אילת או הילטון מלכת שבא. אבל הסיפור המשמעותי של המלונות באילת הוא אירוח בסגנון "הכל כלול" שישפיע על צביונה של העיר לעד.  

הכל כולל הכל. המלונות משנים אופי בשנות ה-90 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

הקונספט שהיה מוכר לישראלים מטורקיה, קסם מאד לקהל יעד של משפחות שראו בו פיתרון אידיאלי לבעיית ה"אבא, אני רוצה ארטיק", "אמא, תקני לי קולה". וכך, במהלך שנות ה-90 גדשות את העיר משפחות על טפיהן. עבורן גם נפתחות בעיר שלל אטרקציות משפחתיות, כמו ריף הדולפינים, שנוסד בסוף שנות ה-80 על ידי ניר אבני ורוני זילבר שחלמו על מקום שבו ניתן יהיה לצלול עם דולפינים בסביבתם הטבעית. מאז היווסדו הפך ריף הדולפינים לאחת האטרקציות הפופולריות בעיר.

בשנים אלו מתפתח גם ענפי המסחר והשירותים - מרכזי קניות, אטרקציות, מסעדות ומקומות בילוי ממלאים את העיר.

בשנת 1987 מתחיל את דרכו פסטיבל הג'אז בים האדום, המזמן לעיר קהל ייחודי של שוחרי תרבות וצעירים רבים. בסוף שנות ה-90, בעקבות שיפור איכות הנסיעה באוטובוס לאילת זורמים לעיר, בכל קיץ וקיץ, צעירים ובני נוער המחפשים אטרקציות וריגושים בדמות מועדוני לילה וספורט אתגרי, כגון אופנועי ים, מצנחי ים, וסקי ים, בצד אטרקציות הוליוודיות כמו "עיר המלכים".

מה הלאה?

שנות האלפיים הן תקופה מורכבת לעיר שכבר הגיעה לגיל העמידה אבל מנסה להישאר צעירה לנצח. האינתיפאדה ומלחמת לבנון השנייה הבריחו את התיירים מחו"ל, המחירים הזולים של טורקיה מבריחים את תיירות הפנים. כיום, המטרה העיקרית של פרנסי העיר היא לשקם את התיירות הנכנסת ולחזור לימי התהילה של העיר.

מתגעגעים לימי הזוהר של העיר (צילום: משה פרידן, לע"מ)

השנים שחלפו מחדדות את הצורך של אילת להתמודד גם עם שאלות של פיתוח: מצד אחד היא רוצה לגדול, להגדיל את כמות התיירים המגיעים לעיר ואת מספר בתי המלון

ושטחי המסחר (לאחרונה נודע כי משרד התיירות ומינהל מקרקעי ישראל החליטו על שיווק קרקע למתחם מלונאי חדש בשטח הלגונה המזרחית באילת. השטח, בגודל של 660 דונם, מיועד לבניית שטחי מסחר, נופש, שטחים נלווים ו-3,500 חדרי מלון. אלה יצטרפו לכ-10,800 החדרים הקיימים כיום באילת).

מצד שני, מפלצות הבטון הורסות את החופים, מסתירות את השמש והים ומעמידות בסכנה את עתידו של מפרץ אילת, אחד ממשאבי התיירות המרכזיים של העיר, שנמצא בשנים האחרונות תחת איום מתמשך. כתוצאה מפעילות תיירותית ומסחרית אינטנסיבית ובלתי מבוקרת (הזרמת שפכים וחומרים רעילים, כלובי הדגים ועוד) מזדהמים החופים ומי הים, והדבר גורם לתמותת אלמוגים ודגי בר ולהדלדלות השוניות בשמורה.

עד שאילת תשכיל למצוא את שביל הזהב בין פיתוח לאקולוגיה, ועד שתתעשת ותוריד את מחיריה הגבוהים, אתם מוזמנים לשוט על גלי הנוסטלגיה ולהיזכר בעברה הסוער של העיר במוזיאון ההיסטורי שנפתח באילת לפני שנה ובו מוצגת מורשתה.