כנגד שני בנים דיברה תורת הפיתוי
עד לא מזמן לא ידעתי איך לקבל את העובדה שגברים הולכים לייעוץ דייטים והתקוממתי לנוכח תופעת הסדנאות והמאמנים למיניהם. עד ששני ידידים שלי אמרו לי "אבל זה עובד". נכתב בעקבות טורי "שיעור בחיזור" של מייק שפר
לא ממש ידעתי איך לקבל את העובדה שגברים הולכים לייעוץ דייטים. כמי שלא מאמינה בפתרונות של זנבג וגמרנו, נחרדתי לגלות שיש ביקוש רב לכל התחום של ייעוץ לגברים וקורסים לפתיינים או סדנאות ל"שחקנים", מתוך מצוקה אמיתית - הצורך בהכרה נשית. ואני לתומי חשבתי שה"פריים" אצלם?!
עד לא מזמן הייתי רואה כתבות של יועצים ויועצות ש"פיצחו את הנוסחה" ללב האשה באשר היא נערה בת 16, בחורה בת 22 או אשה בת 40 (כביכול, כולנו פועלות אותו הדבר) - ומתקוממת. אל קואצ'רים למיניהם התייחסתי כאל מי שמרוויחים ממצוקותיהם של אלו שלא התברכו בביטחון עצמי גבוה.
וזו האמת המרה: מי שקונה ספרים של כל מיני פתיינים עם שמות פומפוזיים ("מיסטרי", "דיאנג'לו"), או הולך לסדנאות של בלונדינית מיוחצנת המהללת גברים ומתייחסת לנשים כאל סוג של ג'יפה אנושית שמציבה לגברים האומללים "מלכודות", הם גברים שבאמת מתקשים לפנות לאשה בצורה הכי טבעית ולדבר איתה בגובה העיניים. זה חבל וזה עצוב אבל זה קיים, לכן קמו סדנאות להעצמה גברית.
העניין הוא, שהתופעה הזאת הגיעה גם לשניים מידידיי, שאמרו "אבל זה עובד". אז כבר לא יכולתי להמשיך להגיד שסדנאות לאומנות האוננות והפתיינות הן לגברים שמעולם לא אתקרב אליהם.
שניהם גיקים משכמם ומעלה
לידיד אחד קוראים אלי, ואת שמו של הידיד השני אסור לי להגיד וגם רבנו אתמול, אז בכלל הוא לא קיים מבחינתי, לכן אמציא לו שם תנכ"י - יוסף. שניהם תכנתי מחשבים, גיקים משכמם ומעלה. זה בערך המכנה המשותף היחידי ביניהם. שניהם מאוד רוצים להכיר נשים, כל אחד בדרכו שלו. אלי מאוד רגיש ומודע לעצמו, חסר פוזות ומאוד אמיתי, אבל ביישן וחסר תעוזה עם נשים. יוסף, לעומת זאת, עצור, ציני, מרוחק, מתנשא וקצת מכונס בעצמו. ושניהם אומרים שהיו רוצים להכיר מישהי שתאהב ותכיל אותם.
על הנושא הזה בדיוק רבתי עם יוסף. הוא אכן עשה את אחד הקורסים האלה, גם קרא ספר או שניים והתחיל את דרכו בעולם הדייטים בגיל די מתקדם - תחילת שנות ה-30. גם אלי, בסוף שנות ה-20 לחייו, קרא ספר הדרכה והתחיל לצאת לדייטים עם הטיפים שנתנו לו.
כל אחד מהם לקח את זה בצורה אחרת. אלי, איש רגיש, מצחיק ומתחשב, בונבוניירה אמיתית, מגיע לדייט רגוע, חושב בצורה חיובית ומנסה עד כמה שאפשר ליהנות, כי זה מה שמלמדים בסדנאות הפיתוי: חשוב חיובי - יהיה חיובי. הולך לו לא רע בכלל. אם JDate זה הגיהינום עלי אדמות, אלי התחיל ליהנות מהחום הלוהט שבו, מנשותיו השונות, ובכלל, מכך שאמנם מבשלים לך את הצורה בסיר לחץ ומוציאים לך את הקרבים בכפית כל שני וחמישי, אבל וואלה, תמיד כיף להכיר מישהי חדשה לדבר איתה ולהבין שזה לא זה. הלאה לבאה בתור.
לא ממש הצליח להפנים את המהות הנשית
יוסף, לעומתו, הוא מקרה קיצון. הבנאדם למד בתיכון טכנולוגי לבנים בלבד, עבר לטכניון, שם רמת החשק המיני מגיעה לגובה ציוני המבחנים בפיזיקה של הקוונטים, וגם שם יש רוב גברי. המשיך להייטק (מי אמר רוב גברי?), כך שבעצם לא ממש הצליח להפנים את המהות הנשית. ממה שראיתי, בגיל 32 הוא מתלהב מזה שהוא יוצא לדייט ומתנשק עם מישהי, שלמחרת מסננת אותו. הדעות שלו מסתכמות בכך שאשה לא צריכה לעבוד קשה, שכן בשביל זה גברים לומדים ועובדים כמו חמורים, פסיכולוגיה זה לא ממש לימודים אקדמיים, ונשים אוהבות מניאקים.
אז אחד כמו אלי ייקח את האימון ויביא את עצמו למצב שהוא שלם עם עצמו בבואו לדייט, כי זה פשוט האופי שלו. הוא ינסה להכיר את הבחורה, להבין אם הם מתאימים ולא לחשוב יותר מדי רחוק. הוא בא ליהנות, והוא אכן נהנה. גם אם לא יוצא כלום לפחות הוא חוזר הביתה ללא מטענים רגשיים וללא הלחץ שאיפיין אותו בעבר. השאלות הטורדניות כגון "להתקשר עכשיו או בשעה עגולה?" כבר לא רלוונטיות. הוא לא חושב יותר מדי, אלא פשוט עושה מה שטוב לו בהתאם לזאת שעומדת מולו.
לעומתו, יוסף יפתח בדייט מלחמת מינים. הוא חושב, מחשב ומתחשבן - וקשה לומר שהולך לו. הוא מנסה את הגישה החיובית ש"דייטים זה כיף", אבל לא כל כך רואה את הנשים מולו מרוב שהוא עסוק במשחקים - מה להגיד, מתי להתקשר, וכיצד לעצבן את הבחורה. כן, כן שמעתם נכון, על פי התורה הפתיינית, צריך לגרום לבחורה סערת רגשות (האמת? צודקים). ומהי דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר לעצבן, להתנשא ולהישאר מרוחק?
בכל מקרה מאוד קשה לי לשפוט את הסדנאות האלה, כי לא חוויתי אותן בעצמי. בשביל אלי זה עובד, כי אלי הוא ג'נטלמן ביישן, שהיה זקוק לכלים מועטים. ליוסף לא כל כך, אלא אם כן מחשיבים כהצלחה יציאה עם בחורה תלותית, שהכריחה אותו להתקשר אליה ביום למחרת וצעקה עליו כשהתקשר לאחר יומיים. לפי מה שקראתי גם מייק שפר לא מלקק דבש, שכן האסטרטגיות שלו עושות חשק לברוח מהארץ ולהשתתף ב"הישרדות", על אף החום, היריבים המגעילים, הקלוז-אפ על התחת והאורז החצי-מבושל.
אם אפשר להבין משהו מהסדנאות שצצו כפטריות לאחר הגשם, זה שיחסים ואינטימיות הם מצרכים נדרשים, ששוויים על פי המחירון 450 דולר ואף יותר.
אני מבינה את הרצון בהצלחה עם המין השני. כולנו רוצים ורוצות להיות מוערכים על ידי סביבתנו. אבל ביטחון לא נבנה רק על הצלחה עם נשים, ולא משנה כמה תתרגלו. "הכיבוש", "המלחמה" או כל מילה מיליטנטית אחרת, לא יביאו אושר והערכה, אפילו אם תספרו לחבר'ה. זה משהו עמוק יותר.
נראה לי שסדנה היא כמו הסיוד על הקיר: זה כביכול נראה טוב מבחוץ, עד שחתיכות מתחילות ליפול לך על הראש. אם הקיר מתפורר, אפילו שליכטה לא תעזור, חייבים לחזק את הבלוקים מבפנים, ורק אחר כך לטפל בחיצוניות. כולנו מריחים חוסר ביטחון, כולנו מריחים זיוף (נשים וגברים כאחד). בסופו של יום המסיכות יורדות, כמו גם המשחקים. אם אין כלום מתחת למשפטי המפתח, הטקטיקות והציניות המעושה, סופה של ההצגה להסתיים כעבור דייט אחד, מקסימום שניים.
- נכתב על ידי מי שבימים אלו עדה לזוועות שיפוץ דירה מתפוררת בתל אביב.
האימייל של לולה
מאוד רוצים להכיר נשים, כל אחד בדרכו
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
