רווקים ורווקות מבוגרים, המירמור הזה לא חינני
חיוביות וחיוניות נעימה הן תכונות שנולדנו איתן, אבל חלקנו איבדנו אותן בדרך. כשאתה מבואס, לא מאמין בעצמך, שונא את עצמך ואת חייך, קשה לך לראות את העולם בצורה חיובית. לוקח הרבה זמן לצאת מהבור השחור, אבל זה אפשרי
דרך חתחתים צוותה לסינגלים המבוגרים בחיפוש אחרי הזוגיות המיוחלת. יסלחו לי הצעירים, הגרושים ושאר הקבוצות שמתמודדות עם אתגרים דומים, את הצד שלכם אני פחות מכיר.
הטור היפה של לולה מהפאב "כנגד שני בנים דיברה תורת הפיתוי" הדגים, ובצורה מאוד נכונה לדעתי, שחיוביות וחיוניות נעימה הן תכונות שנולדנו איתן, אבל אלה מאיתנו שאיבדו אותן ואת ההבנה של חשיבותן ביחסי אנוש בסיסיים חייבים קודם כל להשיב אותן לעצמם. אלה שתי תכונות שהפכו להיות ראשונות במעלה בתוך שיטוטי ההיכרויות שלי, מסיבה מאוד פשוטה: בכל פעם שהן חסרות, כל הדייט נהיה עונש סיזיפי ומתמשך שאני רק מחכה לקו הגמר שלו.
כשאתה ממורמר, מבואס, מדוכא, לא מאמין בעצמך, שונא את עצמך, שונא את החיים שלך (תופעות נפוצות מסביבנו, למי שלא שם לב), קשה לך לראות את העולם בצורה חיובית. לוקח הרבה זמן לצאת משם, מתהומות הנשייה האלה, כי ממש צריך ללמוד שפה חדשה להסתכל דרכה על העולם. לוקח זמן למי שרואה את החיים בשחור ללמוד לראות אותם בירוק. כשאני מבקש שתאמינו לי, זה מפני שמשם אני בא, ובשפתם התפתיתי לדבר הרבה לפני שהבנתי למה אני עושה את זה. היום אני כבר לא שם, תודה לאל.
רואי השחורות למיניהם מודעים הרבה פעמים להשלכות של קו מחשבה שלילי קבוע. הצרה שלהם היא שלא נעים להם לראות את עצמם ככאלה. "אני ממורמר? מה פתאום, זה שאני לא אופטימי מעופף כמוך לא עושה אותי אדם שלילי". הרבה פעמים גם הצבת מראה מול אדם כזה לא עוזרת, שכן את מה שבוחרים לא לראות – פשוט לא רואים.
במחשבה ראשונה גם לי זה נשמע קצת רחוק, הקשר בין התיאוריה הסמי-פסיכולוגית הזו לבין חוויות שלי מעולם ההכרויות, או אולי הפחות טובות מביניהן. אבל היום, ברגע שאני מזהה משהו שלילי ולא נעים בצד השני של המחשב, הטלפון או השולחן, עולה סימן שאלה מאוד גדול. אני לא מתכוון ליחס שמאיים על הגבריות שלי, על האינטליגנציה שלי או על תפקודי המיני (קיבלתי גם כאלה). איומים כאלה הופכים להיות יותר ויותר זניחים אצלי עם הזמן. אני מתכוון לעקיצות וכל מיני יציאות מתנשאות ושליליות שבהתחלה קשה להבין מהיכן הן באות. אלה מהן שהתקבלו בהרמת גבה בהתחלה, כבר מקבלות משנה תוקף כתופעה בטור הזה.
אין לי כוונה לשים את כל המין הנשי בסל אחד
כאן המקום להצהיר שאין לי שום כוונה, כמו הרבה טוקבקיסטים ממורמרים, לשים את כל המין הנשי המכובד בסל אחד. אני מתאר טבע אנושי כפי שאני רואה אותו ואת ההשלכות שלו.
למשל, היתה לי שיחת מסנג'ר קצרה עם מישהי לפני כמה ימים, שהעלתה טענה בצורה מאוד פשטנית ולא ברורה. כשביקשתי הסבר, היא ענתה "תפתח מילון". מבחינתי השיחה כמעט הסתיימה באותו הרגע, היה נחוץ רק טריגר קטן כדי שאעוף משם סופית. עד כדי כך קל לי לזהות את הגישה הזאת היום, ולהכריז שהיא ממש לא מתאימה לי. אבל כואב לומר כמה היא נפוצה ומגוונת.
עוד עניין. פעם הייתי טורח להשיב לפניות באתרי היכרויות שלא התאימו לי, תשובה מנומסת ומעריכה. הייתי צריך לחטוף כמה תשובות מבאסות בפנים כדי להבין שאני אולי עושה שירות לצד השני, אבל שירות רע לעצמי. אם אמרתי למישהי שהיא גרה רחוק ממני ולא מתאים לי להתחיל קשר בשלט רחוק, היא היתה חייבת לענות "אני מבינה שאתה מחפש אהבה מתחת לבית (אולי הבת של השכנים)". שנון נכון? אז זהו שלא. היום, ברגע שאזהה גישה מתנשאת, עוקצנית, מרושעת או ממורמרת, אגיד את ה"תודה, שלום" שלי ואסתלק משם, במקום לרדת למקום הזה ולהשיב מתוך הקרביים שלי.
לפעמים נראה לי כאילו את כל הפואנטה שלי אפשר לסכם בחוסר רגישות וכבוד הדדי. אם לאנשים היתה הרגישות המספקת כדי להמחיש לעצמם איך המסר שהם מעבירים נראה מהצד השני, ובעיקר איך הוא מרגיש, הם היו חושבים עליו עוד פעם, ואולי משנים את הגישה עם הזמן. אבל כשמישהו תקוע בתוך איזה בור מטאפורי, אפילו זה לא ישכנע אותו. ויש גם אנשים שסף הרגישות שלהם פשוט לא נמצא שם.
לפעמים גם הייתי מפליג במחשבות מסוג "אילו רק יכולתי להראות לבחורה הזאת איך הדברים יכולים להראות אחרת ואיך המסרים שלה נראים מהצד שלי", אבל כבר אמרתי שאנשים צריכים להיות פנויים לראות קודם.
בכל מקרה, את אנרגיות הלמידה אני משקיע בעיקר בעצמי. עם הזמן למדתי לראות איך אני אומר "לא" הרבה פעמים ומתחרט על כך כעבור חצי שעה. איך הייתי מנסה להראות חיבה דרך ציניות מוזרה, שהיום נראית לי בעלת טעם רע מאוד.
לוקח זמן לנקות את ההרגלים השליליים האלה החוצה, אבל זה משתלם, איך אמרה ההיא מהטלוויזיה? ביג טיים.
האימייל של נעם
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
