מי הם האנשים מאחורי 'בלוג עזה שדרות'?

מה ששניהם היו הכי רוצים זה לקיים ראיון משותף. לשבת ביחד ולדבר, כמו שהיה בעבר, כשאנשים משדרות עוד היו יוצאים לבלות בחוף הים של עזה, ואנשים מעזה יכלו להגיע ולחלום על שלום יחד עם חבריהם משדרות. ככה בעצם הם הכירו."הופמן" (hope-man) השדרותי ו"פיסמן" (peace-man) העזתי. במפגשים משותפים דרך עמותת "המרכז לעתיד המתהווה" שהפגישה ביניהם בירושלים, בית ג'אלה וגם בשדרות.

זו פעם ראשונה שהם מדברים עם התקשורת הישראלית. הראיון מלווה בחשש כבד לחשיפה, ובהתחיבויות חוזרות ונשנות מצידי שלא לחשוף את זהותם. להופמן השדרותי אין בעצם מה לחשוש, אבל מתוך הזדהות ורצון לשיוויון, הוא מטשטש את זהותו כמו חברו העזתי, פיסמן - "איש השלום". "יש לי שלושה חברים קרובים מאוד כאן, שלהם סיפרתי", אומר לי פיסמן. "הם אומרים לי מאוד להיזהר. בגלל המצב רוב האנשים מאוד כועסים, אני בטוח שהם יבינו אבל כרגע הם יכעסו", מוסיף פיסמן. "אני מפחד, כי אלו אנשים עם מנטליות אחרת, לא יודע איך יגיבו, לא יודע מה יעשו לי, אולי ישלחו לכלא, זה משתנה, תלוי בקבוצה שתתפוס אותי".

הסוד הגדול אותו מסתיר 'פיסמן' הוא הבלוג המשותף לו ולחברו השדרותי. לאחר השתלטות החמאס על עזה, ולאור העובדה שאין אישור יציאה לפיסמן מעזה לשדרות, מנהלים שניהם בלוג משותף, בשפה האנגלית, בו מספרים שניהם על מצבם ועל המצב. התמונות שצרפו לכרטיס שלהם זהות, במקום פרוטרט אישי מופיעה תמונה בנאלית משהו, של יונה עם עלה של זית. לפוסט הראשון שנכתב לא היו תגובות, לאחרים, עשרות: חלקן משמיצות, חלקן תומכות, אך אף לא אחת אדישה. התגובות לבלוג מגיעות מהארץ ומחו"ל: ספרד, קנדה, ארה"ב, צרפת ומדינות נוספות. האפשרות להגיב לכתוב יוצרת במה גם להתכתבויות ישירות של ישראלים ופלסטינים, המביעים לעיתים חילוקי דעות אחד עם השני. "גם אם הם לא מסכימים, לפחות יש כאן התחלה של תקשורת בין שני  צדדים מנותקים", מספר פיסמן.  

במפגש בעבר. צילום: שרה ויטלי

"לאורך הרבה שנים יש לי רצון להתחבר למציאות שלנו שהיא מאוד קשה, לנסות ליצור דיאלוג. המרחק הפיסי הוא מאוד קצר והמנטלי כל-כך גדול", מתאר הופמן את  תחילת ההתקשרות. "ההתחברות שלי לעמותה הייתה סביב הרצון שלי ליצור קשר עם פלסטינים. ביקשתי שיחברו אותי לפלסטיני מעזה, כי אנשים בטול כרם, ג'נין ושכם הם לא שכנים שלי והבעיה המיידית שלי היא לא מולם. לפני ארבע שנים יצרנו קשר ראשוני שהפך לכמה וכמה מפגשים. גם אחרי ההתנתקות עדיין היה קשר. אבל  מאז השתלטות החמאס, אנחנו בכלל לא מצליחים להיפגש. הקשר בין פיסמן  לביני עבר לשיחות טלפוניים ואי-מיילים".

פיסמן מצידו מספר: "הייתי בשדרות כמה פעמים, היה טוב לפגוש אחד את השני. נפגשנו, אנשים מישראל מפלסטין, וממקומות נוספים בעולם. אבל בגלל שהמצב החמיר אין לי אישור יותר לצאת מעזה". "עברנו לדבר בטלפון", מוסיף הופמן, "אחד הדברים המעניינים הוא שלפעמים בשיחת טלפון אנחנו שומעים את ההפצצות משני הצדדים, קסאם נוחת אצלי או צה"ל תוקף אצלו."

פיסמן מתאר בעצב את המצב בעזה: "היום נורמאלי, יש הליקופטר שמרחף מעלינו ארבעה ימים, תוהים אם יפציצו את עזה בקרוב. מאז שהגבול נסגר, המצב הכלכלי נורא. יש לנו עבאס וחמאס, עבאס מדבר על שלום, חמאס - על רובים. בשבועות האחרונות אנשים אומרים "שכח מהשלום", לא חושבים שהממשלה הישראלית תעשה שלום."  מוסיף פיסמן. "אנשים כאן אומרים שאין מה להפסיד. אז הם יורים קסאמים. מאז שנהרגו כל כך הרבה אנשים, אין כאן אמונה שהמצב ישתנה. אבל אני עדיין מאמין שזו הדרך היחידה, אלימות לא תעשה שום דבר".

פיסמן, בשנות השלושים לחייו, לא מוכן לספר על משפחתו, לא לספר כמה ילדים יש לו או באלו גילאים הם, הוא חושש לחייהם, ומפחד שישלמו חלילה מחיר בגלל המעשים שלו. להופמן, המבוגר ממנו בערך בעשור, יש ילד בן 13 ושני ילדים בבית- ספר יסודי. "הם בהחלט חוווים את הכאב והתיסכול הנוראי של לחיות שנים בשדרות. בלי התמיכה של אישתי וילדי לא הייתי יכול להמשיך להתמודד במציאות כל כך קשה. הם מאוד פטריוטים לשדרות, מאוד חשוב להם להישאר פה, החברים שלהם, בית הספר, הם גדלו פה. זה המקום שהם הכי מזדהים איתו בעולם, וכמו כל בן אדם אחר הם לא רוצים לעזוב את ביתם".

"לתקשורת יש אג'נדה סמויה"

"מה משותף לשניכם", אני שואלת את הופמן, "קושי לישון בלילה, קושי לראות עתיד אופטימי למשפחה והילדים ולמקום בו אנו חיים, תסכול מתמשך שמראה שאין עתיד נראה לעין של חיים סבירים בכבוד". "המצב שלנו דומה", מסביר פיסמן, "פגשתי אנשים רבים בישראל שמרגישים אותו דבר. גם הופמן, הוא סובל ואני סובל, וקל להבין אחד את השני. הוא מנסה לעזור לי בכל דרך אפשרית, מנסה לתמוך ומתנגד למה שקורה איתו."

"נוצר ביננו קשר חברי" מרחיב הופמן, "לא מתמשך וקבוע ברמת המפגשים. יותר התחברות סביב רעיון, סביב יצירת דיאלוג מתמשך בין עזה לשדרות. זה רעיון ששנינו רצים איתו כבר שנתיים". וחילוקי דעות? "כמו כל זוג חברים, משוחחים על הדברים ומנסים להגיע להסכמה. בדברים הגדולים אין בינינו חילוקי דעות".

במפגש. צילום: דני גל

עמדה דומיננטית המשותפת לשניהם, היא הכעס על האופן בו התקשורת מסקרת את ההתרחשויות משני הצדדים. "אני רוצה להראות איך אנחנו במציאות. זה ממש לא כמו שמציגים אותנו בתקשורת" אומר פיסמן בלהט. "אנחנו צריכים עוד אנשים, וצריכים שהתקשורת תפעול לטובת השלום ולא תתסיס צד אחד בשני. מה שקורה בפועל לא בא לידי ביטוי ולכן נורא קשה. לתקשורת יש אג'נדה סמויה, אם נסתכל על המצב כאנשים על אנשים הדברים יראו אחרת".

הופמן מוסיף: "המטרה שלנו היא לחשוף את החיים והקושי היומיומי מתוך איזון. להראות שיש כאן אנשים אמיתיים, שחושפים כאב וסבל אמיתי משני צידי המתרס. אנשים שסובלים לא קוראים לאלימות אלא להפסקת האלימות, ולא לנקמנות אלא להפסקתה. זהו איזשהו צורך של שנינו לפרוק את התסכול שלנו. יש דרכים שונות, אצלנו זו הכתיבה ואנחנו מאמינים שיש עניין ציבורי לשמוע את הקול הזה". פיסמן: "לא קל לי לראות ולשמוע את הדברים המוצגים בתקשורת. התקשורת פוגעת כי היא מציגה מצבים קיצוניים, ולא את הרוב השקט והפחות מעניין תקשורתית". 

אז מה עושים? הופמן מתאר: "הבלוג המשותף התעורר בתחילת ינואר, אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות למפגש אמיתי, ושנה מאוד קשה של אלימות הן של קסאמים והן בתוך עזה. החלטנו שאנחנו רוצים לעשות מעשה שתהיה לו גם אמירה ציבורית, אפילו בין צדדים שהם כביכול אויבים, ולחשוף אותו לעולם. מתוך הכרות עם האנשים איתם אנו חיים, יש תחושה שהרוב הדומם משני הצדדים, רוצה סיום, רוצה סוף לאלימות הזאת ולא מעודד אותה".

"לפחות חודש אחד של שקט"

כדי להעביר את המסר הצטרפו הופמן ופיסמן ליוזמה שנקראת חודש אחד, המחתימה על עצומה המבקשת: "בואו נעצור קודם כל את האלימות באופן מלא, לחודש אחד". "בחודש הזה צריך לעשות שימוש", מסביר הופמן. "זאת תקופה של שקט שמאפשרת לאזרחים לנשום, וליצור עוד יוזמות אזרחיות משותפות לתושבי שדרות ועזה. העצומה נותנת בעיקר זמן, למנהיגים ומקבלי ההחלטות לנסות משהו אחר. הרי כל מה שניסו עד עכשיו כנראה לא עובד, וכל פתרון אלים, לפי חיי היום יום שלנו כנראה לא מצליח".

במעבר ארז, בימים אחרים. צילום: דני גל

על העצומה חתמו עד כה כ-2000 איש. "מה שמעודד הוא שיש כאן חתימות גם מעזה וגם משדרות וגם ממקומות אחרים בעולם." מוסיף הופמן "חשוב לי שאנשים ידעו שקיים קול אחר וגם אם הוא בעצמו לא יודע זאת - זה הרוב. הרוב רוצה חיים שקטים, את היכולת להתפרנס בכבוד, לגדל את הילדים במקום בטוח. תחושת התקווה שהעתיד יהיה חיובי, עתיד שאפשר לצפות לו ולא רק לנסות לברוח ממנו". פיסמן מחזק: "אנחנו רוצים שקולנו יגיע לציבור. שידעו שיש לנו רעיונות שונים, ושאנשים רוצים לחיות יחד בשלום, משני הצדדים".

"לקונפליקט הישראלי-פלשתיני יש רקע וסיבות יסוד עמוקים ורבי שנים. אך עבור רוב האזרחים, הביטוי המיידי של המורכבות ההיסטורית הוא הפחד", מספר דני גל מ"המרכז לעתיד המתהווה" (CEF- Center for Emerging Futures), מי שאחראי בעצם להיכרות בין שני הכותבים. "כיום, קשה לרוב האזרחים הישראלים להאמין שיש בצד הפלסטיני אנשים טובים, שלווים, שרוצים בשלום ובחיים בכבוד, בדיוק כמוהם. אפילו מה שהיה פעם מכונה 'מחנה השמאל' התפרק ו'התפכח'. אנשים שהאמינו בשלום אימצו גישה ביטחוניסטית-פרנואידית, ומוכנים לשלום בתנאי שהחומה תהיה גבוהה מספיק."

"אנחנו מתמודדים עם הפחד מהאחר בדרכים מקוריות וא-פוליטיות" מוסיף גל, "ומביאים קבוצות של ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים לרמה גבוהה של אמון וקירבה לאחר זמן קצר ביותר. לאחר שנוצרת היכרות בין המשתתפים במפגש הם הוגים ויוצרים ביחד פרויקטים חברתיים, שיכולים להביא עוד אנשים לתוך מעגל האמון ומחוץ למעגל הפחד. אנשים מתארגנים לצוותי-פרויקט מעורבים ומתחילים לפתח את הפרוייקט בזמנם החופשי". במסגרת המפגשים ניסו גם הופמן ופיסמן ליצור פרויקט כזה: "אחד הפרויקטים החמים בפעם האחרונה שנפגשנו, הייתה יצירה של מחנה קיץ משותף לנוער מעזה ושדרות", מתאר הופמן. "גיבשנו חשיבה ואנשים בשני הצדדים, אבל כל הצבא סירב לתת אישורים".

העמותה חתומה על פרויקטים נוספים כמו הקמת מרכז הכשרת מנהיגים לשלום בבית-ג'אלה, הקמת אקדמיה ליזמות ישראלית-פלסטינית, קידום המודעות לשואה בקרב פלסטינים בישראל ובשטחים, הכשרת מנחי קבוצות פלסטינים וישראלים, מרכז ליזמות חברתית יהודי-ערבי ביפו ועוד.

"אסור לאבד תקווה", מסביר פיסמן. "עם כל כמה שקשה, אני באמת מאמין שחייבים בעצמנו לנסות ולשנות. גם הכתיבה באנגלית לא קלה, למדתי אנגלית לבד ואני מקווה שאוכל לכתוב טוב יותר. במצב- רוח מדוכדך קשה לי יותר לכתוב. אבל אני רואה שיש אנשים שתומכים בנו, שואלים שאלות, מתעניינים, אז  אנחנו מנסים להמשיך לעשות מה שיכולים". הופמן מסכם: "אני חושב שעם כל החשש, התיסכול והכעס שיש על המצב, אסור לאבד איזשהי מידה של אופטימיות, כי אחרת באמת אין טעם. וכל מה שאני כרגע פועל למענו הוא ליצור את אותה אופטימיות גם עבורי וגם עבור אנשים אחרים".