שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פיצול אישיות
    עלילת "נוזהת אל פואד", סרטו של ג'אד נאמן, מתרחשת על פני כמה מישורים. שמוליק דובדבני על יצירה מרתקת שכולה פירוק וטשטוש
    סרטו החדש של הבמאי הוותיק ג'אד נאמן, “נוזהת אל פואד", הוא יצירה מרתקת שכולה פירוק וטשטוש – של זהות, של תרבות, של מציאות ובדיון, ושל הממד הפוליטי והמשפחתי. בדומה לסרטו מ-2006 של אודי אלוני, “מחילות", הוא מערב ריאליזם פנטסטי עם עיסוק בדמויות אב, ממשיות וסימבוליות, שמתפצלות ונשזרות אלה באלה, כדי לייצר הערה על המקום הזה וזהותו.

     

    עלילת הסרט מתרחשת על פני כמה מישורים, שבאחד מהם מתוארים מערכת היחסים המורכבת של תסריטאית טלנובלות (יעל הדר) עם אביה, סופר מוערך יליד בגדד (מוחמד בכרי), וכן סיפורה של כוכבת הסדרה (אפרת גוש), המגלה כי היא לוקה בסרטן הדם. במישור האחר, הפנטסטי, מוצאות עצמן הדמויות בתוך פנטזיה הלקוחה מסיפורי "אלף לילה ולילה”, שהגיבורה שלה היא נוזהת אל פואד (שיטוטי הלב) הערמומית. מרבית העלילה, זו שבמציאות וזו של האגדה, מתנהלת בתוך סמטאות יפו, בבתיה, מנזריה והנמל שלה, ונוכחותו העזה של האתר הדו לאומי הזה יוצרת דרמה משל עצמה.

     

    לאומיות היא אכן נושאו המרכזי של "נוזהת", המחבר בין שלל הדימויים והאלמנטים הסיפוריים המתקיימים בו. כך, למשל, טשטוש הזהויות – בין התסריטאית לשחקנית, בין האב הסופר לבין הצייר שפוגשת השחקנית בהוספיס (ומגולמים שניהם בידי בכרי), והכפילות שבין הדמויות במציאות לבין אלה שבסיפורי "אלף לילה ולילה" – יכול להיתפס כאנלוגי לפיצול הלאומי שמזוהה עם המקום הזה ותרבותו.

     

    פנטזיה של השתלבות

    מבחינה זו, סרטו של נאמן, כמו גם "מחילות" לפניו, מייצג קולנוע שפועל ברגע שהוא "פוסט רב תרבותי" – תשובה לסרטים שהופקו כאן בעשור ומשהו האחרון וביקשו לפרק את מושג הזהות הישראלית. סרטים כ"שחור", “חתונה מאוחרת", “ההסדר" או "סוף העולם שמאלה", רשימה חלקית בלבד, אשר בודדו את מרכיבי הפיקציה התרבותית המכונה "ישראליות", ובדיוק משום כך הפכו את הקולנוע המקומי להצלחה שהוא.

     

    את מקום ההסתגרות הרב תרבותית ("חתונה מאוחרת", כזכור, מתרחש ברובו בחללים מבודדים, ואילו “סוף העולם" מתרחש בעיירה מנותקת שאפילו אין לה שם), מחליפה עתה השאיפה להיטמע במרחב הפיזי והתרבותי שמסביב. וכך נוטל "נוזהת" טקסט ספרותי ערבי, אוסף של סיפורי עם ממקורות שונים שקובצו במאה ה-15 באלכסנדריה, והופכו לטקסט מכונן בעבור כל הדמויות בסרט.

     

    המרחב של הסרט הוא מזרחי-ערבי, זה שמגולם בעיר יפו, אך "נוזהת" משכיל לייצר את הדיאלוג העברי-ערבי שבו לא מתוך עמדה של התנשאות ובחינת יחסי כוח, אלא מתוך מקום של שוויון ואחווה. אגב כך, השירים בסרט – מרבית הטקסטים שעסקו בו עד כה שכחו לציין שמדובר, בעצם, במיוזיקל – שנאמן כתב להם את המילים (למעט אלה שלקוחים מ"אלף לילה ולילה") ושלמה גרוניך הלחין, מהווים אף הם ביטוי אסתטי לפנטזיה הזו של השתלבות במרחב לאומי-תרבותי.

     

    אין זה מקרה, שהמקום בו משתלבים האגדה והמציאות, היצירה ויוצרתהּ, הוא
    מנזר יפואי המשמש גם כהוספיס, שאליו מגיעה השחקנית הגוועת. היהודייה פוגשת שם בצייר חולה בשם קהירי המגולל באוזניה את סיפורי שחרזדה מ"אלף לילה ולילה" ומיטות בית החולים מופיעות בתוך המרחב הדמיוני של הפנטזיה האוריינטליסטית, שבה יהודים וערבים מבצעים, שרים (הזמרת הנפלאה לובנה סלאמה היא פה שחרזדה) ומנגנים את הסיפור על נוזהת ובעלה אבו ח'סן, וכיצד הם הערימו על הכליף ואשתו.

     

    סרטו של נאמן עוסק באופציה של דו קיום ופיוס. פיוס בין אם לבתה ובין אב לבתו, אך גם בתמונה הרמונית שבה כולם מתחבקים על סירה בלב ים. הנרטיב המשפחתי הוא פוליטי, והפוליטי מוצא את ביטויו בסיפור המשפחתי. “אם אין דון קישוט אז גם אין סרוונטס", אומרת אחת הדמויות פה, תוך שהיא מצטטת את דברי הסופר והפילוסוף הספרדי מיגל דה אונמונו. זוהי הערה שחורגת מתחום הפואטיקה אל זהותו של המרחב הלאומי הקונקרטי. בלעדי הערבי אין יהודי – ולהיפך. הניצחון על המוות הוא בקיום המשותף.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים