ההישג של מכבי ת"א גדול מהפוטנציאל שלה

דבר ראשון ולפני הכל צריך להסיר את הכובע ולהצדיע לכל מי ששייך למועדון מכבי תל אביב. עונה כל כך מטורפת ומלאת תהפוכות, פציעות, חילופי מאמנים ושוב פציעות, ובסוף עוף החול מתרומם בגדול. ולא סתם ממריא, אלא משאיר אבק וחול למי שמאחוריו.

• ברצלונה מגיעה לת"א: שבירה ופגיעה מתמיד
• צביקה שרף: "עשינו העונה יותר מהמקסימום"
• צפו במכבי ת"א מנצחת את ז'לגיריס 66:80

היו שלבים בעונה שאפשר היה רק לחלום על להיות בפוזיציה הזו בשלב כל כך מתקדם, במרחק שני ניצחונות בית בלבד מהפיינל פור במדריד. כאשר ברזומה כבר יש מספר לא מבוטל של ניצחונות חוץ מרשימים באיסטנבול, אתונה, סלוניקי והחשוב מכולם במדריד, רק גוברת התחושה שהדרך לפיינל פור סלולה, והכל בידיים של צביקה שרף ושחקניו.

לי אישית היו לא מעט רגעים שסברתי שזה בלתי אפשרי, וגם היום אני חושב שהישגה של מכבי גדול יותר מהפוטנציאל שלה, בעיקר ללא מרקוס פייזר וטל בורשטיין. בעיניי זה רק מעצים את ההישג. בכל מקרה, כיף להיווכח שוב ושוב שבספורט הכל, באמת הכל, אפשרי.

בכל זאת, את העבודה היה צריך לעשות והמשחק היה מעין בבואה של העונה המכביסטית. פני המשחק כפני העונה. דקות מרהיבות עם שיתוף פעולה מעולה בין שחקנים בהתקפה ובהגנה, ולצידן דקות של בלבול על סף חוסר אונים ופחד משתק.

מכבי פתחה עם ביטחון רב של ניקולה וויצ'יץ' ויותם הלפרין, שבאו לעבודה. כשז'לגיריס יצאה מההלם ומרקוס בראון הכניס אותה למשחק, מכבי נתקעה. לפרקים לליטאים היו ים של הזדמנויות לברוח למכבי ולתת למשחק להתפתח רחוק ממחוזות הנוחות של מכבי, אבל הם לא ידעו לתת את הרצף שיכניס את מכבי ללחץ, וכמו בקלישאה הכדורגלנית 'מי שלא כובש, סופג'.

ניקולה וויצ'יץ' מול ז'לגיריס. בא לעבודה (צילום: אלי אלגרט) 

השלשה היפהפיה מחצי מגרש של הלפרין בסיום הרבע פתחה את הפקק עבור מכבי. כשמכבי ברחה והיתרון היה שלה היא הציגה משחק משוחרר, יפה ותכליתי. מכבי רצה וקיבלה תרומה די מאוזנת מהרבה שחקנים, וזה חשוב לקראת הסדרה האינטנסיבית מול ברצלונה, בה משחקים פעמיים ביומיים הראשונים, כולל טיסה לספרד.

שרף וגיא גודס לא לקחו צ'אנסים. כשוויל ביינום הרגיש יותר מדי בנוח עם היתרון ודאג לצמצם אותו בשני איבודי כדור רצופים, הם הגיבו מייד ושלחו את הרכז המפזר לספסל, עד הבאזר האחרון. את טרנס מוריס, ה-MVP שלי גם אמש וגם בעונה כולה, הם כמעט ולא הורידו מהפארקט. עכשיו אין זמן לניסיונות, ואם הוא עייף אז שינוח בוויקאנד. המבחן האמיתי הבא הוא רק באחד באפריל.

מוריס לא היה קיים בהתקפה הצהובה בשליש הראשון של המשחק, אבל קנה את דקות המשחק שלו בזכות תצוגת ענק בהגנה, שעשתה שמות בהתקפה הליטאית. כשהוא השחיל את השלשה הראשונה במומנטום פנטסטי של הקבוצה היה ברור שיש בעל בית. אם דריק שארפ, וויצ'יץ' והלפרין הם היסודות של האימפריה, אז מוריס הוא הגג תרתי משמע, עם מופע חסימות יוצא מגדר הרגיל.

אלכס גארסיה ביד אליהו. עדיין חסר רכז שהוא בעל בית (צילום: אלי אלגרט)

כשהקהל של מכבי התחיל לשיר "כולם יודעים שאירופה צהובה" זה נתן פלאשבק מצמרר לצבא שצבע את הפיינל פור של שנות האלפיים בצהוב. פתאום זה ממש מעבר לפינה. אם בשלבים מוקדמים יותר של העונה עליה למדריד היתה נחשבת כהישג נדיר וחלומי, היום אי עליה יהיה פספוס ואכזבה גדולה.

זה לא הזמן לנתח את הרמה הכללית של היורוליג. כרגע זה ממש לא מעניין אם הרמה ירדה יחסית לעבר, אם היא ירודה בכלל, ושאר פרשנויות שכאלה. בשורה התחתונה מכבי עשתה את שלה ואין לה שום צורך להתנצל על יכולתן של יריבותיה. גם אם חלקן לא היו קבוצות כדורסל גדולות, עדיין יש באירופה מספיק קבוצות טובות מאוד שהיו חולמות להתחלף עם הצהובים. כל מי שעבר מסע דומה של משחקים בלחץ אדיר ורמת ציפיות שלא נגמרת, יודע עד כמה המסע הזה מפרך ומתיש ויכול להעריך את התוצאה המצוינת.