"בית אור יכולים לשרוף רק אנשי חושך"

"בית הגלגלים " הוא בית של אור ואהבה. במספר סניפים שלו ברחבי הארץ נהנים מאות חניכים, ילדים ונערים עם נכויות, בהדרכת כ-350 מדריכים מדהימים, מחוגים, סופי שבוע ובעיקר הרבה הרגשה של יחד. לבתים מגיעים ילדים יהודים וערבים, דתיים וחילונים. מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית במיטבה. השבוע הוצת הסניף החדש במושב אבן ספיר בפרוזדור ירושלים, שבועות לפני שהיה אמור לפתוח שעריו בליל הסדר ולקלוט מאה חניכים נרגשים מירושלים ומהסביבה. הנזק המשוער הוא 200,000 שקל.

זו לא הפעם הראשונה ש"בית הגלגלים" סופג התנכלויות. באותו סניף נטעו הילדים עצים בט"ו בשבט והם נעקרו. הסניף בהרצליה מתמודד כבר מספר שנים עם קבוצת תושבים, שמנסה בכל דרך אפשרית למנוע את הקמת בית הקבע, המותאם לצרכי החניכים. לכן יש חשד יותר ממבוסס, שהמציתים השבוע הם תושבים המתנגדים לעצם קיומו של הבית במושב.

רציתי לספר לכם על בית הגלגלים מנקודת המבט שלי, כאמא לילדה נכה. רציתי שתבינו את האבדן, את האבסורד. רציתי להאיר את החושך, ולו במעט, ולקוות שיהיו מספיק אנשים וארגונים טובים שירצו להוכיח לכולנו, שלא אנשי החושך הם שיקבעו עבורינו באיזו חברה נחיה.

מיקה היא בתי הבכורה. היא בת עשר, והיא ילדת C.P (שיתוק מוחין) ויושבת בכסא גלגלים. היא גם חניכה גאה ב"קבוצת השווים" בסניף הצפוני של "בית הגלגלים" בבוסתן הגליל. המטרה של הבית היא יצירת מקום למפגש חברתי ומעצים, עבור ילדים ובני נוער עם מוגבלויות. במהלך השבוע מתקיימים שם חוגים ופעילויות, אבל גולת הכותרת היא סופי השבוע המשותפים, המתקיימים אחת לחודש ע"פ קבוצות הגיל. וכמובן, הקיטנות בחופשים.

אם מישהו היה אומר לי לפני שנתיים, שהילדה שלי תלך בשמחה לסופשבוע של כיף ובילויים בלעדינו, תישן מחוץ לבית, תשוט בקייקים, ותעלה על רכבת הרים, הייתי צוחקת לו ישר בפרצוף. אבל זה מה שקורה היום. מיקה נמצאת בקשר רציף עם חניכים אחרים ועם מדריכים, וסופרת את הימים בין סופשבוע לסופשבוע. לבית הגלגלים חלק חשוב בתהליך שהיא עוברת בשנה האחרונה, של הפתחות לסביבה, של עצמאות, ושל התחברות לילדים בני גילה. אנחנו יודעים שהוא ילווה אותה גם בשנים הקרובות.

"בית הגלגלים" הוא בית, שכל מי שבא בשעריו בא מאהבה. המדריכים, חילונים ודתיים, מגיעים לשנה או שנתיים, אבל  פעמים רבות נשארים לתמיד. בסופי השבוע המדריכים והחניכים מבשלים יחד, עורכים קבלת שבת, יוצאים לטיולים, מבלים - כמו משפחה. "נכות", או "מסכנות", הן המילים האחרונות שקופצות לראש כשנכנסים לשם. "שמחה", "צחוק" "אהבה" ו"חברות" נמצאות שם באויר כל הזמן.

ניסיתי להיכנס ולו לרגע לראשם של אותם אנשים שידם לא רעדה כאשר הבעירו בשניה אחת את המקום הזה, שכל כך הרבה תקוות, אהבה ועמל הושקעו בו. לא הצלחתי. (אולי כי היה שם חשוך, ריק וקר). אני מנסה לחשוב באמת מה דחף אותם לעשות מעשה כל כך נורא, כל כך חשוך, והמסקנה היחידה שאני מגיעה אליה היא, שאין להם מושג.

כי בישראל 2008, להיות נכה זה לחיות עם תוית, שלרוב האנשים אין זמן לבזבז, בכדי לראות את הילד או האדם שמאחוריה. ובחברה שבה ערך הנדל"ן, גובר על ערכים כמו אהבה וחמלה מספיק חשש (מגוחך ומופרך כשלעצמו), ששכנות לבית כמו "בית הגלגלים" תוריד את ערך הנדל"ן שלך, בכדי להוות בסיס למעשים כגון אלו.

אבל האמת היא, שכל שכונה וישוב יכולים להתברך בבית כזה, שמביא איתו שמחה, אור והרבה נשמה יתרה (וכך גם חושבים כנראה רבים מתושבי המושב, שחלקם אף הביאו עציצים למקום). אני חושבת על 100 הילדים האלו, מהצעירים ביותר בני השמונה והתשע ועד לבני ה-18 ש"בית הגלגלים" גם מהווה עבורם מכינה לקראת צאתם לחיים. על ההתרגשות לקראת הפגישה, על המדריכים, שבוודאי כבר עסוקים בהכנות ותכניות לפעילות בפסח. אני חושבת על מאה ילדים נכים, שבמקום להיות יחד בפסח הקרוב ישארו לבד. על הכסף שנאסף במאמץ כה רב ושירד כעת לטמיון.

אז אני כותבת. מדם לבי אני כותבת, כמי שיודעת היטב מהי המשמעות של המקום הזה עבורינו ועבור מיקה, וכמה משפחות זקוקות לסופי השבוע האלו כמו אויר לנשימה. עבור ילדים רבים, "בית הגלגלים" הוא ההתחלה של הדרך, להשתלבות מלאה בחברה. הבסיס לתחושה של מסוגלות ושל שוויון. אני מקווה שיהיה מי שהדברים יגעו לו, ויחליט להירתם ולתרום, בשביל לשלוח מסר חד וברור לאנשים ששרפו את החלום. כולי תקווה שהבית קום יקום ויהיה מקור של שמחה ואור, לילדים, למשפחות וגם לתושבי המקום.