אנטרקוט מטורף ועגבניות פראיות: אייל שני חוזר למטבח

הנה לכם, אנשי הפינוקיון העליון. כן כן, אנחנו מדברים אליכם. נשים עם קוקו מתוח בבלונד פלטינה ומכנסי "שופוני-אני- ממש-לא-מתקרבת-לגיל-חמישים‭."‬ גברים שנרגעים רק כשהם משחקים עם המפתחות של ההאמר. אתם, שאין מה לחדש לכם יותר. שכבר הורדתם אלפי שקלים על ארו־ חות קטנות בצלחות גדולות. הנה בא אייל שני ומשחרר לכם את הכיווץ בישבן.

פייטן החצילים פתח לפני חודש מסעדה חדשה, סלון שמה, והבאזז בעיצומו. הלוקיישן חצי הזוי, מספר הטלפון סודי יותר מזה של אבי דיכטר, והעובדה שהמסעדה פתוחה שני ערבים בשבוע - רביעי וחמישי בלבד - רק גורמת לאנשים מהאלפיון ההוא, כולל סוללת סלבס לא רגועה, לגעוש ולבעבע כדיונונים לוהטים החולקים שלולית יוגורט עם עשבי בר, או מה שזה לא יהיה שם בתפריט.

אביב גפן ושני פרידן, הילה אלפרט ופנינה דבורין - כולם התבוססו יחד בחמישי האחרון בקרם של עגבניות מדבר פראיות, טרטר שקדים ירוקים ולפת שעוד לא נולדה. יאמי.

מעשה בחמגשית

אמרו לנו ששני לא רצה לפתוח שוב מסעדה. "אוקיינוס" בגרסתן הירושלמית וההרצליינית הספיקו כדי להבהיר לו שגאון פיננסי הוא ממש לא. אבל החברים לחצו. דין התנועה וצו השעה, אתם יודעים. לנו יש ניחוש למה הוא הסכים בכל זאת, ומדוע אין מצב שהיה מסרב. הסיבה פשוטה: שני הוא לא רק שף. הוא בעיקר שחקן. "סלון" מאפשרת לו להיות שחקן ראשי בתיאטרון של עצמו.

מי שמאשים אותו שהפך ברבות השנים להיות עבד למניירות של עצמו, צריך לבוא למסעדה החדשה ולהבין: האיש פשוט רוצה לעמוד על במה ולתת את השואו. אה, ואם אפשר, אל תתקמצנו כל כך עם מחיאות הכפיים בסוף.

אחרת, איזו סיבה יש לו לסחוב במו ידיו את הקרפצ'יו פילה פרה היישר אל שולחנכם, ומול עיניכם המזועזעות להלום עליו בפטיש בקולות נפץ רמים, ואגב כך לשאוג מיני אמיתות (טריוויאליות, בטח) על כך שנמאס לו שאוכל הוא עולם של פשרות.

אנשים ששוטמים את הפלצנות, להלן הפלצפובים, נוהגים לנקוב בשמו של אייל שני כשהם נזקקים להדגמה. אז לא, באמת, אין זו פלצנות. יש פה פשוט חוש דרמטי מפותח. מדי.

עם זאת, כל יועץ קולינרי מתחיל יספר לכם שבשנים האחרונות אוכל טוב במסעדות כבר לא מספק את הסחורה. צריך להשקיע בחוויה ולפתח את הקטע. בלי קטע זה לא ילך. השף המתפייט השכיל להבין את הנקודה, ובמסעדה החדשה לקח את התובנה לאקסטרים.

פה, רבותיי, תקבלו את החוויה עד העצם. המסר הכללי: אנטיתזה. אם במסעדות מפונפנות כמו כתית ומסה יוגשו לכם צלחות מעודנות מידיהם של מלצרים רוטטי הדרת כבוד, במופע הגסטרונומי של שני ישפכו לכם את המנות בשליכטות על נייר אריזה חום במקרה הטוב, או על מכסי קרטון של חמגשיות ‭(!)‬ במקרה היותר חמור. צלחות תקבלו רק במקרה של מנה המשכשכת בשלולית רוטב. ובכלל, רצוי שתאכלו ישר מהתבנית שבה נצלה לוקוס הסלעים שהובער בעשבי בר. רוצים מפיות? המלצר ישמח לתת לכם נייר סופג מהגליל של סנו. לחם לנגב את הרוטב? קחו חלת יום שישי פושטית מהמכולת, נבצע לכם אותה לנתחים גדולים. בידיים, בידיים, אל תתביישו. פה כולם אוכלים בידיים. גם את הסטייק.

וזה, כנראה, הקונספט הגאוני, שידבר כל כך לגילדה הסטרילית, המפונקת והמשועממת, שכבר ראתה וטעמה הכל ועכשיו צריך להתאמץ מאוד כדי להביא אותה לריגושים חדשים. לחם ושעשועים? כן, זה בדיוק פה.

שחר סגל (צילום: שאול גולן)

שקדים ממאדים, דגים מעזה

זה מתחיל בכך שכדי להזמין מקום צריך להתקשר ולהשאיר פרטים. יחזרו אליכם עם הנחיות. בערב המיוחל תמצאו את עצמכם בלב אזור המוסכים בגבול שבין תל אביב לגבעתיים, במבנה שהיה פעם אורווה ואחר כך מוסך. כמו שזה נראה עכשיו, תרגישו כאילו פתחו בפניכם את שעריה של תוכנית הטלוויזיה ההיא, "אוכל למחשבה‭."‬ אתם בתפקיד הקהל.

צוות גברי בלבד יקבל אתכם. מארח נאה ומלצרים נעימים, ושחר סגל אחד, שיסתובב ביניכם בבגדי שף צחורים ורעמת שיער מאפירה. רק כשיושיבו אתכם תתחילו לתהות וואט דה פאק. אתם עומדים, רבותיי, לחלוק שולחן עם אנשים זרים לכם לגמרי.

בהתחלה תתמרמרו ותחפשו דרכי מילוט. בסוף הערב תימרחו יחד איתם על הספות, אחרי שדחפתם חלה גם לרוטב שלהם, בעידודם הנונשלנטי של סגל ושני. בדיקת דם פשוטה תגלה אצל כולכם ספירה מדאיגה של עודף סחבקת.

על השולחנות - גבוהים, נמוכים, תלוי על מה נפלתם - נמתח נייר חום, כמיטב סגנון עדות השיפודיות. מפות לבנות לכו לחפש במקום אחר. פה מכתימים בשמן ומתבוססים בטחינה, מוצצים, טובלים במיצים ומלקקים אצבעות. מה שמתלכ־ לך מכסים מתישהו בעוד נייר חום.

התפריט מודפס באותו יום. וכן, הוא עדיין מצחיק עד כדי גיחוך. אחרי הכל, לא איש כשני יאכזב. ניסוחים שמתחילים בסלאלום בלתי אפשרי ומסתיימים בסועדים הלומי מבט. "שקדי עגל מונחים לגורלם באש עצים בלתי נשלטת, נרגעים בתרד תורכי שנמס מולם‭."‬ כן כן.

וגם: "ניסואז של טונה טרייה, זרוע מפחידה של אוקטופוס, תינוקות פול רכים ולפת שעוד לא נולדה‭."‬ באמת. ואפילו: "נתח חציל יריחו מוזהב ברוח, מתבוסס בקרם של 8 עגבניות מדבר, עטוף בטחינה משובצת בביצה אורגנית חומה" (שזה, למה לא להודות, סוג של סביח‭.(‬

והכי הכי: "מקרה חד פעמי של לוקוס סלעים אדום שנדוג בעזה, נצלה לעת ערב בשלמותו בדוד כביסה מאוזבקיסטן, בקרם של 3 קילו עגבניות פראיות‭."‬ איפה החמישייה הקאמרית כשצריכים אותה.

אל המתקפה הזאת מצטרף גם פסקול בלתי אפשרי. תערובת מוזרה של אריק לביא עם מוזיקת חתונות ערבית, מה שיגרום לכם, אוטומטית, להתחיל למחוא כפיים. לאביב גפן, בכל אופן, זה גרם.

כמו בהצגה טובה, המטבח פתוח. מאחורי הדלפק עומד שני עם לוק של מדען מרוכז, משקפיים שחורי מסגרת נשמטים על קצה אפו, והוא חותך עגבניות לחלקים לא סימטריים במין היגיון פנימי שברור רק לו. על הבר שוכבים נתח "אנטרקוט מטורף שעומד להיכנס לצלייה מסוכנת‭,"‬ לצד קערה עם "אוקטופוס שנידוג מול חופי צידון‭."‬ מה עם קירור? למי אכפת.

ויש גם ערימות עשבי תיבול ועגבניות איטלקיות מסולסלות, שמגיעות במיוחד מהערבה אבל בדרך כלל מיוצאות דווקא ליפן. לא מן הנמנע שאורחים שיושבים על הבר ישלחו במהלך הערב ידיים לקערת עגבניות השרי, או יתחילו ליישר את ה"טארט טאטן של תפוחים מזוגגים כמו סוכריות‭."‬ ככה זה כשמרגישים בבית. אף אחד לא יוציא לכם צו הרחקה.

האוכל? טעים באופן שערורייתי. כל מנה גובלן עבודת יד. ריקוד מושחת של טעמי הטבע. עגבניות, חצילים, תרד, טחינה, טלה, אנטרקוט - לכולם עושים כבוד מלכים. המחירים, מה לעשות, שערורייתיים לא פחות. בהתחלה ביקשו 350 שקל לאדם לארוחת שש מנות. אחר כך ירדו מהקונספט והלכו על תפריט פתוח. על עגבניות (מדבר צרובות) ועגבניות (פרא חיות‭,(‬ המוגשות, להזכירכם, על נייר, תשלמו 56 שקלים.

סלט עגבניות במחיר של עסקית זוגית פלוס שתייה. גודלו של קבב הלוקוס כגודל כדור אקמול. ארבעה כאלה, ש"נצלו על פלדה לוהטת ומתבוססים בקוצי עכוב בר צלוי במיציו‭,"‬ עולים 120 שקל.

אם תתפתו ל"נתח קצבים נוטף ממיציו, שנפרס ומתערבב בעצבנות עם כל מה שנח ליד הסכין" (במקרה שלנו היו אלה כרוב סגול, עגבניות ופרוסות דקיקות של שקדים ירוקים‭,(‬ תידרשו לשלם 120 שקל. כל ההכנסות קודש להוצאות. לפחות יטשטשו אתכם היטב במשך כל הערב, לפני שתיאלצו לשלוף את הארנק.

מומלץ? חוויה כמעט הכרחית לכל חובב אוכל, תיאטרון ומה שביניהם.