שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    כולם מדברים "שלום עכשווית"
    בחגיגות ה-30 להקמתה, הדיון על הרלוונטיות של "שלום עכשיו" חי מתמיד. מקימי התנועה, שכונו בעבר בוגדים ומשת"פים, הפכו זה מכבר לחלק מהשיח הישראלי, והם בטוחים: כל עוד אין שלום עם הסורים או הפלסטינים - אנחנו נחוצים
    במזוודת הפולקלור שמלווה את ותיקי "שלום עכשיו" שוכב לו סיפור עתיק יומין, בן 30 שנה כמעט. הסיפור מתאר את הולדת האגדה האורבאנית שהולידה מיתוס לפיו כ-400 אלף ישראלים טרחו לצאת מביתם ולהפגין בכיכר מלכי ישראל נגד מלחמת לבנון הראשונה. "יש כאן ארבע מאות אלף איש", חרט צלי רשף בדפי ההיסטוריה את המספר שמלווה מאז את הכיכר ואת ההפגנות.

     

    חיש מהר נמצא מי שיבדוק במו רגליו האמנם 400 אלף היו במקום. אחד מאנשי "שלום עכשיו" ספר את הבלטות ואת גודלן, חישב ומצא כי לכיכר כולה, עם רחובותיה המחבקים, אין סיכוי סיכוי לדחוס אפילו שליש מהמספר האמור. "אז מי אמר שאנחנו לא קובעים סדר יום ושיח ציבורי בישראל", התלוצץ השבוע אחד ממקימי התנועה, שנאלץ בימים האחרונים להסביר ולהזכיר למי ששכח את השפעתה הגדולה במשך השנים.

     

    שוחטים פרות קדושות

    אגדות בצד, ל"שלום עכשיו" שמור מקום של כבוד במערכת הפוליטית הישראלית. בימים בהם התותחים רעמו והלאומנות זעקה, העיזו אנשי התנועה לשחוט את כל הפרות המדיניות הקדושות שהציפו את השיח הציבורי. כך אירע כשדחפו את מנחם בגין להסכם עם מצרים תמורת סיני כולה, כשדרשו להכיר בפלסטינים כעם, כשהתנגדו למלחמת לבנון, כשדרשו להפסיק את ההתנחלויות, כשחשפו את המאחזים הבלתי חוקיים, כשהזהירו מפני ההקצנה של המחנה המתון בחברה הפלסטינית וכשהתריעו מפני הפרות אינספור של הסכמי אוסלו. פעם אחר פעם הצליחו אנשי "שלום עכשיו" לדחוף אצבע לעיניים העצומות לרווחה של הרב-שיח המקומי המדשדש, ולגרור אותו למקומות חדשים.

     

    "אני מתפעלת מהאומץ ומהיכולת שלנו לראות לפני שלושים שנה את מה שכולם רואים היום", אומרת שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, שהיתה ממקימי התנועה. "אמרנו אז שאנחנו המחנה הציוני האמיתי, וכולם אמרו שאנחנו בוגדים ומשת"פים. ראינו מאוד רחוק וצדקנו. הטרגדיה היא שהתרענו, ולא הקשיבו לנו. אמרנו שההתנחלויות יסבכו את ישראל, שהן נטל, ואמרנו את זה דווקא בימים שבהם האתוס היה שהמתנחלים יביאו את הביטחון. היום כולם מבינים שיהיו שתי מדינות לשני עמים ושההתנחלויות מזיקות. היום כולם מדברים שלום עכשווית".

     

    השאלה היא האם כשהרוב לכאורה אכן מדבר כך, יש עוד מקום לאירגון שמאל כזה? האם נותר ל"שלום עכשיו" מרחב פעולה כשמרצ ממלאה את המשבצת של השמאל המדיני? וכשהציבור של "שלום עכשיו" הולך ונעלם, הולך ומתמרכז?

     

    בשטח, הימין מתווה דרך

    "אין ספק שיש צורך ב'שלום עכשיו'", אומר מזכ"ל התנועה לשעבר, מוסי רז. "התזה של 'כולם השתכנעו' הכי פוגעת בנו. שוללים את זכות הקיום שלנו בשם זה שקיבלו את דעתנו. אבל האמת היא שבשטח, הימין הקיצוני מצליח להתוות את הקו שלו. כולם מדברים בשפה שלנו, אבל הם מנצחים: הממשלה מסרבת לדבר עם החמאס או עם הסורים, והיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות. ברור שיש מקום ל'שלום עכשיו' כי עדיין אין הסכם שלום עם הסורים או הפלסטינים, ורוב הדברים הרעים נמשכים".

     

    רז סבור כי תפקידה של "שלום עכשיו" הוא להמשיך ולחשוף את מה שהמדינה והמתנחלים מנסים להסתיר: "אנחנו יכולים לגלות עובדות, לשנות דעת קהל", הוא אומר. "אנחנו גילינו את המאחז הבלתי חוקי הראשון, והשני ואחרי זה עשרות.

    בהתחלה לא רצו לכתוב על זה בתקשורת".

     

    אז נכון שאחרי 30 שנה, הצלחתה של "שלום עכשיו" טמונה בעיקר בשינוי הנרטיב הפוליטי-מדיני ופחות בשינוי המציאות עצמה, אך ביום הולדתה היא יכולה להתנחם בדבר אחד: הציבור לא אדיש אליה.

     

    על פי סקר שנערך לאחרונה על ידי "מאגר מוחות" עבור "שלום עכשיו", חלק גדול בציבור חושב שמדובר בתנועת המחאה המפורסמת ביותר בישראל. יותר מארבע אמהות, יותר ממועצת יש"ע, ויותר מדור שלום. 87 אחוז מהנשאלים אמרו כי שמעו על התנועה, ו-41 אחוזים סבורים כי היא האויבת הגדולה של ההתנחלויות. החדשות הרעות עבורה הן שגם אחרי 30 שנה, 44 אחוז מהציבור חושב ש"שלום עכשיו" היא תנועה לא-ציונית, ו-40 אחוז חושבים שהיא מהווה גורם שלילי בחברה. וכל זה אחרי שלושים השנה הראשונות בלבד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום עכשיו. היום
    צילום: יואב גלאי
    וב-1982
    צילום: לע"מ
    עוקבים אחרי המאחזים
    תמיר. מתפעלת מהאומץ
    צילום: ירון ברנר
    רז. עדיין רלוונטים
    צילום: עופר עמרם
    מומלצים