כיכר השוק ריקה

סיפורו של החרם שעוד לא נפתח (רשמית) על הרשת החרדית "שפע שוק", בגין אחותה הפתוחה בשבת, ממשיך לעורר הדים. הנושא, כך מסתבר, מסרב בעקשנות לרדת מהכותרות: בעיתון פלוני מנסים לגשש אם נרשמת "התקפלות" של הבעלים דודי ויסמן "לקונים השחורים". באחר מראיינים עם הרבה רגש (מוצדק) את עובדי המקום החשים מנודים בחברה החרדית. בשורה התחתונה, נראה כי אין אהדה רבה לצעד שעשה המגזר בהחרמת הרשת, ואני נשארת עם התהייה למה?

בתקופות בהם בחר הציבור החרדי לקדם את עקרונותיו באמצעות הפגנות סוערות, זה הצטלם רע. אמרו שהם תוקפנים, כינו אותם אלימים. העובדה שמדובר במגזר המנסה להציף עיקרון שהוא "בציפור נפשו" פשוט "לא עברה מסך". הציבור בבית נשאר בתחושה שזה עתה צפה באספסוף זועם ומתלהם, ללא סיבה ברורה הנראית לעין. אומנם לא כך קורה כשמדובר בפעילים לזכויות בעלי חיים או כל "הפגנה מוצדקת אך אלימה" אחרת, אבל זה כבר עניין לנושא אחר.

לצערי הרב, מאבקים צרכניים במדינת ישראל הביאו להצלחה חלקית בלבד. ברשתות בהן עמדו קופאיות שעות על הרגלים לא נרשמה האטה בתנועת הקונים והוצרך חוק מיוחד בכנסת כדי שהחרפה תסתיים לאלתר. גם לא שמענו על קבוצה משמעותית כלשהי, שבחרה להדיר רגלה מרשת בתי קפה מסוימת שנהגה להתעמר במלצריה, סתם בשם הצדק והמוסריות. גם במאבק המצליח ביותר שזכור לי, נגד חברה שמכרה פרוות חיות בבגדיה, "הירידה מהעץ" הייתה בעיקר משיקולי תדמית.

הסיבות למה מאבק צרכנים חילוני לא מצליח בקנה מידה נרחב הם רבות ומגוונות. העיקרית שבהן נובעת פשוט מהפחתה בחשיבות הסוגיה. "אז נכון שהם לא ידידותיים לסביבה, אבל הם זולים". "נכון שהם לא נחמדים לעובדים, אבל הם קרובים לבית". לא חסרים תירוצים למה בכל זאת "סותמים את האף" וקונים. מה לעשות? עם כל האהדה למאבק, במדינה שלנו כל אחד חי לעצמו ושיקולי הנוחות האישית על פני זו הלאומית, הם מציאות.

הציבור החרדי, במאבק הנוכחי מול "שפע שוק", עושה במידה רבה בית ספר לצרכן החילוני. לא קל לבחור במתכוון לנדוד ל"סופר" מרוחק בשביל לחם וחלב בבוקר, בפרט כשאין רכב זמין והזמן דוחק. יש פיתוי גדול בקניה במקום זול יותר במציאות כלכלית בה כל פרוטה מחושבת ומדודה. ולמרות הכול נרשמת "דחיית סיפוקים" מרשימה בשם העקרונות - הסניפים עומדים ריקים. אבל במקום לטפוח על השכם ולהגיד כל הכבוד לחברה שלמרות הקושי לא מוכנה להתמקח על עקרונותיה בעבור חופן עגבניות וגבינה, הצעד שלה נתפס כלא ראוי בלשון המעטה.

להזכירכם, בחברה דמוקרטית נשמרים זכויותיהם של קבוצה או פרט להעדפת קניה בחברות ונותני שירותים אשר מתאימים לאורח חייהם. זו זכותי לממש בבררנות את יכולתי כצרכנית, ולהעדיף מקום המתנהג אל עובדיו בצורה מוסרית וראויה. זכותי הדמוקרטית לבחור לקנות באתר התורם חלק מרווחיו לארגונים הקרובים לליבי ועוד קטגוריות שונות ומשונות, רשימה היא ארוכה ומכובדת.

הגיע הזמן שמאבק לשמירת עיקרון בסיסי של חלק גדול מאוכלוסיית מדינת ישראל, כשמירת שבת, יזכה לכבוד והערכה לא פחותים מכל חוק סוציאלי או סביבתי אחר, בשם אותו עיקרון דמוקרטי בדיוק. בלי קשר למידת ההסכמה או האמונה. אני לא מוכנה לקבל את הקביעה כי אהדה למאבק צרכנים צריכה להופיע רק כשמדובר בנושאים "מעוררי אהדה" כמו זיהום סביבה ולבישת פרוות ופחות כשמוחים נגד העבדת אנשים שבעה ימים בשבוע, בשם עקרון השופינג.

ולדודי ויסמן, שכבר מראה סימנים של ירידה מהעץ, יש לי רק מילה קטנה. במידה שהמאבק יצליח ותחליט מתוך שיקול כלכלי לסגור חלק מסניפי AM:PM בשבת. החילונים "יעשו פרצופים", יתעצבנו אבל בסוף יתרגלו. זה אולי ההבדל האמיתי בין מרד צרכנים לסתם פיקציה מקטרת.